ריקוד ופוליטיקה של מרחב – או ביטול "ריקוד הגלים" ופסטיבל לתיאטרון אחר בעכו
המהומות האלימות שהתרחשו בעכו בין יהודים וערבים ערב חג הסוכות (תשס"ט) הביאו לא רק לביטול "פסטיבל עכו לתיאטרון אחר" אלא גם לביטול המופע ריקוד הגלים, פרויקט שסופח לפסטיבל ברגע האחרון שבו הייתי אמורה להשתתף. האכזבה על ביטול הפרויקט היתה גדולה אך בה בעת גם אירונית, מכיוון שהוא אמור היה להציג את הקשר ההרמוני שבין האדם לסביבתו, ובין המשתתפים לבין עצמם.
מרילי הרדנברג וג'ני מור, הוגות ויוצרות המופע, הן מרפאות בתנועה שהגיעו ממיניאפוליס להעמיד את הפרויקט עליו עמלו יותר משנה. במסגרת ובאמצעות הארגון שלהן Global Site Performance הן יוצרות פרויקטים סביבתיים בארה"ב וברחבי העולם. הפרויקט שהפיקו בסרייבו, לדוגמא, הועלה חודשיים בלבד לאחר תום מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה שם. בבניין הפרלמנט ההרוס רקדו ושיתפו פעולה קתולים, אורתודוכסים ומוסלמים שחיו בשכנות במשך שנים רבות, ופרץ של שנאה הפר את החיים המשותפים והביא לגל של הרג ומעשי זוועה.
לישראל הגיעו מרילי וג'ני בנובמבר האחרון כדי להעלות פרויקט סביבתי, ובחרו את העיר עכו כמקום המופע בשל ההקשרים התרבותיים העשירים וארוכי השנים שלה. עכו היא עיר נמל עתיקה המוזכרת עוד בשנת 1500 לפנה"ס, ועיר הלניסטית משגשגת בימי בית שני שיהודים רבים התיישבו בה. הערבים כבשו אותה ולאחר מכן הצלבנים, הממלוכים העותומנים; נפוליון צר עליה וויתר, והמרכז הבהאי העולמי שוכן בסביבותיה. אכן, עיר בעלת עבר עשיר וסוער.
ריקוד הגלים הוא מופע ייחודי למקום, שאמור להיות מבוצע פעמיים בלבד.
המקום: חומות העיר העתיקה הנושקות לים.
המשתתפים: ילדים ונוער ממרכז תרבות בעכו, דייגים, וקבוצת נשים מעורבת ערביות ויהודיות; תאורה: השקיעה.
תפאורה: הים והשמש הצוללת לתוכו בשלל צבעים.
זמן: 30 דקות כמשך השקיעה.
על רקע השקיעה אמורה היתה קבוצת ילדים מקומית להתנועע על החומה; בהמשך נערות מחוללות על החול הרך בתצורות המזכירות ריקוד שחפים, עם בדים גדולים; ברקע על קו החוף מפליגים דייגים מקומיים בסירותיהם; ריקוד 'הנשים החכמות' אותו מבצעות נשים מבוגרות ערביות ויהודיות הנעות על החול וצרות צורות בעזרת בדים הנענים למשבי הרוח הבאים מהים; והחלק המסיים את הריקוד שבו כולם נאספים יחד לריקוד משותף.
כל התכניות נמחו באחת לאחר שהיה ברור שהמהומות שפרצו בעכו בין ישראלים וערבים עלולות לסכן את המשתתפים בפרויקט. נקודת המפגש בין ההתפרצות האלימה שנבעה מחדירה של קבוצה אחת למרחב של האחרת לבין הפרויקט העוסק בדיאלוג של האדם וסביבתו מעלה הרהורים על ההקבלה של המושגים 'טריטוריה' ו'מרחב' בחיים ובריקוד, ועל ההשלכות שניתן לעשות ביניהם.
כשאנו בוחנים את כווני התנועה של העימותים האלימים בעכו נראה כי החדירה של קבוצה אחת לטריטוריה התרבותית של האחרת היא שהעלתה על פני השטח את מורכבות הדו-קיום של קבוצות אתניות בעיר. התגובות האלימות של שני הצדדים העלו סוגיות אחרות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלשתיני הרחב יותר, לתחושות הקיפוח של המיעוט האתני הנובעות משיקולים לאומיים, לגורמים חיצוניים בעלי אינטרסים שונים המלבים את הסכסוך, ולמחאה של אוכלוסיית המצוקה בשני הצדדים. ניתן ללמוד מארועים אלה שקיים קשר בין טריטוריה לבין הצורך הבלתי פוסק לאשש, לאשר ולסמן אותה. הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק אומר כי מקומות כמו 'ארץ הולדתי' או 'ערש משפחתי' אינם קיימים. הוא ממשיך ואומר שמכיוון שהמרחב "הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו" (חלל וכו': מבחר מרחבים, 1998). אנחנו יכולים להעלות על הדעת כי החשש מפני השבירות הזאת והשאלות המתעוררות בשל כך יכולים להוביל גם לשימוש בכוח ואגרסיה כדי לנכס את המרחב הפיסי החמקמק.
בריקוד התנועה מתחוללת לעינינו במימד המרחבי – על הבמה, בפינת הרחוב, או בחדר. המרחב בריקוד הוא שותף אקטיבי המורכב מצורה וגודל ייחודיים של הגוף המתנועע, אך גם מהאופן שבו הגוף מתייחס לגופים אחרים, לבמה, או לאביזרים. הגוף הרוקד יכול להשתמש בכל מרחב הבמה או החדר, או להצטמצם במקום. הוא יכול להתנועע ללא קשר פיסי לגופים האחרים, או לגעת באחרים בצורות ואופנים שונים. יש ריקודים שבהם הרוקדים מתמזגים לגוף מתנועע אחד, כמו בריקוד הטנגו, ולעתים רוקד אחד מפעיל ומשפיע על תנועתי של שותפו הפסיבי כמו בריקוד הוואלס. אך יש רוקדים המתנועעים באופן המפרה ומעשיר את האחרים כמו האלתור במגע. תנועתו של הגוף הרוקד יכולה להיות מושפעת גם מהדיאלוג עם האביזרים הנמצאים סביבו. אפשר לומר כי סגנון הריקוד נבחן באפשרויות הכוונים המרחביים ובהדגשים המסויימים שבהם בוחר ומשתמש הרוקד.
בחיים, כמו על במת הריקודים, יש להגדיר את גבולות המרחב ואת דרכי המגע של הקבוצות החולקות אותו, על מנת לאפשר דו-קיום. אני מאמינה כי קבוצות המודעות למרחב התרבותי שלהן ולגבולותיו תוכלנה להכיר ולכבד את הטריטוריה וזכות הקיום של האחר. אם נהיה מודעים לכך יהיה משמעות וחשיבות לפרויקט הסביבתי של הרדנברג ומור בעכו, מאחר והדיאלוג בין הרוקדות היהודיות והערביות התקיים למרות הכל. נהנינו להתנועע יחד על חוף ימה של עכו למרות חשרת העננים שהעיבה. שמחנו לדבר, לכבד האחת את הדת והתרבות של האחרת ולראות את מקומו וחשיבותו של הריקוד ביצירת וקיום הדיאלוג.
