קאי לוטמן: לרקוד בין שוודיה וישראל

קאי לוטמן, כפי שמכירים אותו בישראל, או בשמו המקצועי קאי סלינג (Caj Selling), היה רקדן, מורה לבלט, שחקן ומנהל אמנותי, שנולד בשטוקהולם שבדיה בשנת 1935. את קאי, המורה לבלט, פגשתי לראשונה בשנות השבעים כתלמידה צעירה במכון לאמנות המחול בחיפה. עד היום אני זוכרת את השתאותי מהמורה לבלט הגבוה והתמיר, הלבוש במכנסיים קצרצרים ומדיף ריח שוקולד. בהמשך הועסקתי כמורה לבלט ומחול יצירתי בבית הספר שניהל לאחר עזיבת ליה שוברט (Schubert) לשבדיה. רק לאחר שנים התוודעתי להיבטים המקצועיים של לוטמן.

לוטמן היה רקדן ראשי בבלט המלכותי השבדי בין השנים 1959-1969, ובין הרקדנים הראשונים שייצגו את ארצות סקנדינביה באירופה ואמריקה לאחר מלחמת עולם שנייה. בנוסף, הוא היה בין הרקדנים האירופאים הראשונים שבקרו בברית המועצות לאחרי שנים ארוכות שמסך הברזל חצץ בינה לבין המערב; היה אחד הרקדנים הראשונים שהצטרפו לבלט האוסטרלי שנוסד במלבורן בשנת 1962; והיה בין הרקדנים הזרים הראשונים שהיו להם קשרים הדוקים עם הבלט המלכותי האנגלי. בשנת 1956 אף זכה לעיטור כבוד ממלך שבדיה (Chujoy & Manchester, 1967). לישראל היגר לוטמן בשנת 1969, ובה הקים עם ליה שוברט את המכון לאמנות המחול בחיפה, היה מנהל חזרות ומנהל אמנותי של להקת בת-שבע, מורה בלהקות בת-שבע, בת-דור והלהקה הקיבוצית ומנהל בית-הספר לאמנות המחול בבית רוטשילד בחיפה.

לוטמן, שנולד למשפחה יהודית שהגרה מפולין לשבדיה, התייתם בגיל 10 מאימו וגדל אצל דודתו ששלחה אותו בגיל 13 ללמוד בלט בבית האופרה המלכותית השבדי. עם סיום לימודיו הצטרף לוטמן ללהקת הבלט של האופרה והחליט לאמץ לצרכי הבמה את השם סלינג, שהיה מבוסס על שם משפחתה של אימו, זלינגר (אשל, 1989/1990). הפריצה הראשונה של לוטמן/סלינג לקדמת הבמה היתה כשנבחר על ידי זוג הרקדנים והמורים מבלט ריגה, נינה ואלברט קוסלובסקי (Koslovsky), לרקוד באחד הבלט שהעלו בתפקיד ראשי. סלינג חזר אמנם בסוף העונה לרקוד רקדן מן השורה בלהקה, אבל בהמשך הבחינה בכשרונו מארי סקיפינג (Skeaping), המנהלת האמנותית הבריטית של בלט האופרה של שטוקהולם. בשנת 1958 היא שלפה אותו מהקור-דה-בלט (corps de ballet) ויחד עם הרקדנית מריאן אורלנדו (Orlando) יצאו השניים לסיור הופעות. בתום הסיור במוסקבה ריגה וקייב בבריה"מ (אשל, 1989/1990) חזר סלינג ללהקה בשטוקהולם, ובשנת 1959 הוא קודם לתפקיד רקדן ראשי.

כאשר הוזמנו סולני הבלט המלכותי האנגלי, בריל גריי (Grey) וג'ון פילד (Field), להופיע בשטוקהולם באגם הברבורים (1895), הבחינה גריי ברקדן התמיר ויפה התואר. כשנפצע בן זוגה לריקוד היא בקשה את סלינג להחליפו. כשעזבה גריי את הלהקה חזר סלינג לרקוד עם הלהקה, אבל לא עבר זמן רב ונינט דה ולואה (De Valois), המנהלת האמנותית והמייסדת של הבלט המלכותי האנגלי, הזמינה אותו לרקוד שוב עם בריל גריי, הפעם בקובנט גארדן בלונדון (Covent Garden).

הגעתו של סלינג ללונדון בשנת 1959 סוקרה בהרחבה בעיתונות המקומית מכיוון שהוא היה אחד הרקדנים הזרים הראשונים שהוזמנו לרקוד בקובנט גארדן (אשל, 1989/1990). סלינג רקד בתפקידים ראשיים בבלטים היפהפיה הנרדמת (1890), אגם הברבורים (1895) וג'יזל (1841) עם הסולניות בריל גריי וויווקה לונג (Lung). מבקר המחול קלייב בארנס (Barnes, 1999) מזכיר את סלינג כאחד האמנים הראשונים לבקר בבריטניה, וטוען כי הבלט הסקנדינבי (הדני, שוודי ונורווגי) החל להיחשף לקהל באירופה ובהמשך גם באמריקה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שנים ארוכות של בידוד.

עם חזרתו לשבדיה מונה סלינג לרקדן ראשי בלהקה של האופרה בשטוקהולם. כאשר יצאה בריל גריי כעבור מספר חודשים לסיור הופעות בדרום אפריקה היא בקשה שוב מסלינג שיצטרף אליה. הפעם, המנהלת האמנותית של הלהקה, מרי סקיפינג, לא הסכימה לשחררו, אבל שלחה אותו שנה מאוחר יותר להשתלם במשך חצי שנה בבית הספר של הקירוב בלנינגרד. ושוב, סלינג נחשב לאחד מהרקדנים הראשונים מהמערב שנשלחו לרקוד בברית המועצות לשעבר שהיתה סגורה בשל התהפוכות הפוליטיות והחברתיות שעברו עליה. בקירוב למד סלינג עם אלכסנדר פושקין (Pushkin), המורה של הרקדנים המפורסמים נטליה מקרובה (Makarova) ורודולף נוראייב (Nureyev), רפרטואר קלאסי לצד עבודות חדשות.

לאחר תקופת ההשתלמות בבלט קירוב חזר סלינג שוב לשטוקהולם, ומשם נסע לניו יורק, ללהקת תיאטרון הבלט האמריקאי (American Ballet Theater). בלהקת ABT היה סלינג רקדן אורח בין השנים 1961-1962 (Chujoy & Manchester, 1967) ורקד שם את תפקיד המשרת בבלט מיס ג'ולי (Miss Julie, 1950) של בירגיט קולברג (Culberg). הוא יצא עם הלהקה לסיור הופעות ברחבי ארה"ב שארך שנה וחצי. כשפגש בניו יורק את הרקדנית פגי ואן פרג (van Praagh) שחיפשה רקדנים בעלי מוניטין שיצטרפו ללהקת הבלט האוסטרלי שייסדה, הוא החליט להצטרף. סלינג רקד בבלט האוסטרלי הצעיר בין השנים 1962-1963 במגוון יצירות מהרפרטואר הקלאסי, לצידה של הרקדנית האוסטרלית מרילין ג'ונס (Jones). לאחר שהות של שנה באוסטרליה החליט סלינג לשוב לאירופה. סוניה ארובה (Arova), בת זוגו לריקוד באוסטרליה, שפגשה בו בפריז הזמינה אותו לרקוד לצידה את הבלט קופליה (1870), כשאליסיה מרקובה שימשה כיועצת אמנותית. בשנת 1964 חזר סלינג לניו יורק והצטרף שוב לבלט ABT שם רקד עם טוני לנדר בבלטים מיס ג'ולי (1950), ריימונדה (1898) והסילפידות (1908), ורקד שוב עם הבלט האוסטרלי (Chujoy & Manchester, 1967). בשנת 1967, כשחזר לרקוד באופרה של שטוקהולם, הוזמן סלינג לרקוד בבלט קופליה שצולם בספרד.

הקשר של סלינג עם ישראל נוצר בזכותה של הסופרת השבדית אנה ריבקין שכתבה ספר שהוקדש לילדים תימנים בישראל, בהשראת תיאטרון מחול ענבל. סלינג הגיע לביקור ראשון וקצר בישראל בשנת 1964. בשנת 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, הצטרף סלינג לידידתו ליה שוברט שהחליטה לעלות לישראל. בעקבות הביקור בן החודש החליט סלינג לסיים את החוזה עם האופרה, אבל חיכה להזדמנות מתאימה. בשנת 1969, לאחר השתתפותו בכלולות של הכוראוגרף האמריקאי ג'רום רובינס (Robbins), עזב סלינג בן ה-33 את שבדיה. באותה הזדמנות הוא החליט לזנוח את שם הבימה שלו סלינג וחזר לשמו לוטמן. הוא הצטרף לשוברט שעבדה בחיפה, ויחד הם הקימו את המכון לאמנות המחול בבית רוטשילד בחיפה, שכלל בית ספר ולהקה בשם 'בימת הרקדנים' ובהמשך את 'בלט פיקולו חיפה'.

בית הספר והלהקה פרחו בחיפה והיו אבן שואבת לרקדנים ומורים מהארץ ומהעולם (ביניהם קנת גוסטבסון, ג'ין היל סאגאן, לינדה רבין, ג'ף פיליפס, לינדה הודס, אהוד בן-דוד ומשה דוידסון). דבורה (שלמי) הרמלין (2008), תלמידה, רקדנית ומורה לבלט במכון לאמנות המחול ובמרכז המחול מספרת: "הצירוף של ליה שוברט וקאי לוטמן כמורים היה מושלם. שניהם היו רקדנים-מורים ברמה מקצועית גבוהה ביותר. ליה שוברט יצרה כוראוגרפיות חדשות וקאי לוטמן לימד רפרטואר קלאסי ישן. ליה יצרה למוזיקה חדישה שמלחינים כתבו עבורה, כמו למשל המלחין צבי אבני, וקאי לימד פה-דה-דה וואריאציות מהבלטים הידועים ביותר. ליה התמקדה במבט ביקורתי וקפדני על רגלי התלמידים והרקדנים וקאי הביט בידיים, בראש, בפנים ובאווירה שהוקרנה מהגוף." אבל, ההפקות שהעלו שוברט ולוטמן הערימו קשיים כלכליים על המפעל כולו. כשהתמיכה של עירית חיפה בוששה להגיע, החליט לוטמן לעזוב את חיפה ועבר לעבוד בתל אביב. רינה גלוק (2006), שהיתה רקדנית וכוריאוגרפית בלהקת בת-שבע ולימדה גם במכון לאמנות המחול בחיפה, המליצה על לוטמן והוא הוזמן ללמד בלט בלהקת בת-שבע בשנת 1971. בספטמבר 1973 מונה לוטמן למנהל החזרות של הלהקה לאחר התפטרותה של לינדה רבין, והמשיך בתפקידו עד ספטמבר 1974.

בספטמבר 1974 מונה לוטמן למנהל אמנותי היחיד של הלהקה, בתחילה בשיתוף עם לינדה הודס, תפקיד אותו מילא עד יולי 1977. היתה זאת שעת משבר ללהקת בת-שבע, מכיוון שהברונית בת-שבע דה רוטשילד, שהחוזה שלה עם הרקדנים עמד לפקוע בשנת 1975, החליטה לקצץ בהוצאות הלהקה הראשונה שהקימה, בת-שבע, ולמזגה עם להקת בת-דור שהיתה גם היא תחת חסותה. גלוק מספרת בספרה להקת המחול בת-שבע 1980-1964 (2006) כי הנסיון לאחד את שתי הלהקות הביא לחוסר שקט בבת-שבע שגרם לכך שרקדנים התפטרו ועזבו ללהקות אחרות. יעקב שריר מתאר את המצב "היא [הברונית רוטשילד] רצתה למחוק את שם הלהקה, לקחת מאתנו את הסטודיו, לא לתת לנו משכורות…זה היה כל כך מזעזע…עוינות כזאת…" (אצל גלוק, 2006 עמ' 147). בסופו של דבר, למרות שהברונית רוטשילד הסירה את חסותה ותמיכתה מהלהקה, היא אפשרה ללהקה להמשיך ולהשתמש בשמה ובנכסיה למשך חמש שנים נוספות, אבל מנעה פתיחת בית ספר למחול. היה זה לוטמן שהוביל את הלהקה בשעות המשבר מלהקה פרטית שהיתה תחת חסותה של הברונית רוטשילד ללהקה הנתמכת על ידי הממשלה.

תרומתו של לוטמן לעבודת הלהקה, מעבר לקבלתו בברכה על ידי הרקדנים בשל שעוריו ואישיותו הנעימה, היתה בשימת הדגש על הזמנת מגוון כוראוגרפים, ביניהם גם ישראלים, לעבוד עם הלהקה. ואכן, כניסתו לתפקיד הביאה בכנפיה רוח יצירתית ועימה גם הגיעו רקדנים צעירים, ביניהם אוהד נהרין שלימים יהיה למנהל האמנותי והכוראוגרף של בת-שבע. כחלק מהניהול האמנותי שלו נפגש לוטמן עם מרתה גראהם בניו-יורק ודן איתה בסוגית הזמנת כוראוגרפים שייצרו ללהקה וגם על הפקה מחודשת של כמה מיצירותיה. לוטמן השיג מגראהם הבטחה יוצאת דופן – שתגיע לישראל בשנת 1974 על מנת ליצור ללהקת בת-שבע ריקוד חדש. היתה זו הפעם הראשונה שגראהם הסכימה ליצור ריקוד ללהקה אחרת שאינה להקת מרתה גראהם.

אשל (1994), המתייחסת במאמרה ליחסה המורכב של הנהלת להקת בת-שבע ליוצרי מחול ישראליים, מדגישה את תרומתו של לוטמן. היא מסבירה שהנהלת הלהקה כמהה מצד אחד לטיפוח אמנות מקומית ומצד שני היתה להוטה להתמזג בעשייה בינלאומית. זה הוביל להזנחה ארוכת השנים שהביאה לכך שהפעילות המקצועית ומספר היוצרים הישראלים בלהקת בת-שבע הלך וקטן. את השינוי היא קושרת עם הפתיחות וההעזה של לוטמן, המנהל האמנותי החדש, שיצר מצב חדש. הוא הזמין עבודות מיוצרים ישראלים שלא בהכרח היו קשורים ללהקה. בתקופת כהונתו יצרו ללהקה יוצרים ישראלים כמו רינה ירושלמי, אושרה אלקיים, רוני סגל, וצעירי הלהקה יעקב שריר ויאיר ורדי. כוראוגרפים אחרים שיצרו ללהקה היו רחמים רון, מירל'ה שרון, רינה גלוק ומשה אפרתי. בנוסף לכך הוקמה בתקופת כהונתו, בשנת 1976, בת-שבע 2, שנועדה להגשים שתי מטרות עיקריות: עתודה ללהקת האם, שלא הורשתה להקים בית ספר משלה, ובמה ניסיונית לכוראוגרפים. בשנתיים הראשונות תססה הלהקה ויצרו לה הכוריאוגרפים הדה אורן, רונית לנד ורחל כפרי. כשבשנת 1979 השתנה הקו האמנותי של הרפרטואר לכוון של תכניות המיועדות לבתי ספר, איבדה בת-שבע 2 מכוח המשיכה שלה.

בקיץ 1981 עזבה שוברט את ישראל לשבדיה בשל הפסדים כספיים מצטברים של בית הספר והלהקה שניהלה בחיפה, והעדר תמיכה מספקת של העיר. שמעון גפן, אז מנהל בית רוטשילד, פנה ללוטמן שיבוא לנהל את המרכז למחול. קאי הגיע למרכז המחול בחיפה והחליט לסגור את הלהקה הצעירה ולהתמקד בבית הספר על מנת למזער את הנזקים שהצטברו. פיכמן (1999) כותבת ש"ההתחלה היתה מרשימה" כשמאות תלמידים מילאו את 2 הסטודיות של בית הספר. אבל בהדרגה החל בית הספר לאבד תלמידים, ואחת הסיבות לכך היתה שרבים עברו לבית הספר והלהקה בלט חיפה שהקימו אדם ואילנה פסטרנק. לאחר שהסטודיו נקלע לקשיים כלכליים הודיעה הנהלת בית רוטשילד ללוטמן שלא יוכל להמשיך ולהשתמש במקום. וכך, לאחר חמש שנים נסגר בית הספר שניהל קאי לוטמן.

בסופה של הרפתקה זאת נשאר לוטמן נשאר בחוסר כל, מאחר והשקיע את כל חסכונותיו בלהקה ובבית הספר שלידה. גם התפרקות נישואיו בשנת 1983, והפרידה משני ילדיו לא הקלו. דבורה (שלמי) הרמלין מספרת על קאי כי "בשנים האחרונות של הסטודיו היתה קבוצה של נשים צעירות ששמרו אמונים לקאי מאז נערותן ואהבו את שעוריו מאוד. בחיבתו הרבה אליהן כינה את קבוצתן 'הסילפידות שלי'." בשנת 2002 עבר קאי לגור בדירה קטנה בהדר ולאחר מכן לבית אבות כשתלמידיו סועדים אותו. באוגוסט 2005 נפטר קאי ונטמן בבית העלמין בקיבוץ עין כרמל.

ביבליוגרפיה

אשל, רות. העבר הוא ארץ רחוקה. מחול בישראל. 1989/1990, עמ' 30-33.

אשל, רות. בת-שבע והכוריאוגרפים הישראלים שלה. מחול בישראל. גליון 4, אוקטובר 1994, עמ' 84-91.

אשל, רות. מלים לקאי. מחול עכשיו. גליון 13, דצמבר 2005, עמ' 8.

גלוק, רינה. להקת המחול בת-שבע, 1964-1980. ירושלים: כרמל, 2006.

פיכמן, ענבל. מחול החורבות, כלבו חיפה, 2 לאפריל, 1999.

Barnes, Clive. America in Sweden, 1964-1975 in Dorris, George (Ed.) The Royal Swedish Ballet 1773-1998. London: Dance Books, 1999, pp. 95-107.

Chujoy, Anatole & Manchester, P. W. (eds.) The Dance Encyclopedia. New York: Simon & Schuster (1949) 1967.

ראיונות

הרמלין (שלמי), דבורה. חיפה, יולי 2008.

One thought on “קאי לוטמן: לרקוד בין שוודיה וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *