מחול אמנותי בחיפה

סיפור המחול האמנותי בחיפה הוא סיפור של מאבק מתמשך לאורך עשרות בשנים של מורים ויוצרים לגדל רקדנים ולנסות להקים להקה. ממעוף הציפור פעילות זאת נראית כמרוץ שליחים של מטורפים לדבר, שעם היסגר בית ספר אחד ניפתח אחר, ועם היסגר להקה, נפתחת אחרת. ללא תמיכה ממסדית מסודרת היוזמות הרבות נדונו לכשלון. מאמר זה מבקש להאיר, ולא במעט, את מפעלם של הבולטים בהם.

בשנות העשרים כשמרגלית אורנשטיין פתחה את הסטודיו הראשון למחול בתל אביב, כבר אפשר היה ללמוד בחיפה בלט קלאסי אצל מיס מירמידיסלי בבת גלים וגם מחול בסגנון מחול ההבעה אצל מרגרט בלומשטיין שהגיעה מגרמניה.

בשנות השלושים כבר היה ברור שעיקר הפעילות האמנותית מתרכזת בתל אביב וסטודיו אורנשטיין שלח את הרקדניות התאומות יהודית ושושנה ללמד בחיפה ובירושלים.  יהודית בת ה-16 הגיעה לחיפה מדי שבוע, במשך שנתיים ללמד בביה"ס עממי א'. היא לימדה תמהיל אישי שלה לסגנונה של איזדורה דאנקן, וריתמיקה בשיטת דלקרוז. תלמידותיה השתתפו בחג הטנא (1932), בבימויו של משה הלוי (מייסד תיאטרון אהל), שחצה בתהלוכה ססגונית את העיר חיפה.

בשנת 1933 שבה לחיפה ירדנה כהן, בתו של פנחס כהן, מייסד המכון הביולוגי בעיר, לאחר לימודי מחול מודרני  בוינה ובדרזדן. בשנות ה-40 היתה כהן רקדנית ידועה שיצרה מחול מקורי ארצישראלי ואף קיבלה את הפרס הראשון בתחרות הרקדניות הארצישראליות בתל אביב (1937). היא היתה ממובילי החייאת מסורת החג העברי בקיבוצים ומורה שנתנה השראה לדורות ובהם יהודית ארנון, רינה ירושלמי, סמי מולכו, תמי בן-עמי, רוני סגל, נירה נאמן וירון מרגולין. כהן גם חלוצה בתחום "המחול המחלים", לימים תרפיה באמצעות מחול, המלמדת עד עצם היום הזה.

בשנת 1943, פתחה ארכיפובה-גרוסמן, ילידת לטביה, סטודיו לבלט ברח' מסדה 37. היא היתה ידועה בהקפדה על ניקיון התנועה, דיוק הביצוע והחדירה בתלמידותיה את הרצינות למקצוע. משנות ה-50 ואילך, במשך קרוב לעשרים שנה, יצאו בוגרי הסטודיו שלה לחו"ל, להמשך לימודיהם. ארכיפובה-גרוסמן יצרה קשר עם האקדמיה המלכותית למחול בלונדון ובשנת 1967 הגיעה לישראל מלונדון בוחנת מטעמה. שנה לאחר מכן אושרה פתיחת סניף של האקדמיה בארץ ולתפקיד היושבת ראש נבחרה ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן. לזכותה אפשר לזקוף את העמדת הדור הראשון של המורות החיפניות המלמדות בשיטה זו. בין תלמידיה ברתה ימפולסקי והלל מרקמן מייסדי הבלט הישראלי, אראלה הים-פריהר, ריקה משולם, רינה פרי, ליאורה בינג-היידקר, אביגיל בן-ארי ורות אשל.
 
בשנת 1957 היה נסיון ראשון לייסד להקת מחול מודרני בחיפה – במת המחול –  על ידי קטיה דלקובה, רקדנית ידועה מניו יורק שהגיעה לקבוץ יגור. בין הרקדנים היו אברהם צורי, דליה קמחי ומרים ונטורה שעברו לתל- אביב והצטרפו לתיאטרון הלירי (1962-63) של אנה סוקולוב. הלהקה של דלקובה העלתה תכנית אחת בקולנוע אורה ברחוב הרצל והתפרקה, ודלקובה חזרה לארה"ב.

המחול המודרני בחיפה קיבל תגבור כאשר נחום ודינה שחם, עולים רקדנים מארה"ב,  פתחו סטודיו למחול מודרני (1958) בחיפה. קודם לכן, קבלו פרס ראשון בתחרות הבלט הישראלי של גרטרוד קראוס בתל אביב (1952). שחם גם לימד בבית רוטשילד, סטפס וג'אז וניסה להקים להקה שהיתה מורכבת מבוגרי בית הספר.

נסיון נוסף שהחזיק כשנתיים נעשה על ידי אשרה אלקיים-רונן, לשעבר רקדנית בהרכב הראשון של להקת בת-שבע, ואחת מהכוריאוגרפיות הישראליות המקוריות והחשובות. בשנת 1967 הגיעה לחיפה בעקבות בעלה הטייס בבסיס חיל האוויר ברמת-דוד. היא הקימה בחיפה את תיאטרון מחול, להקה שעם חבריה נמנו אורה דרור (לימים רקדנית ומנהלת חזרות בלהקת בת-דור), חווה באקאל (לימים מנהלת האולפן למחול מגידו)  ורות אשל. כשעזבה אלקיים את העיר, כעבור שנתיים, היא הפקידה את הלהקה בידיה של אשל. לקבוצה ניתן שם חדש, להקה קאמרית למחול חיפה, והיא החלה להופיע בארועים מטעם העירייה ובקיבוצים. נוספו לה רקדנים אחדים, ביניהם נורית כהן (בוגרת הג'וליארד, מהמורות החשובות לשיטת מרתה גראהם בצפון הארץ).

הסיכוי הרציני ביותר למחול האמנותי היה כאשר בשנת 1969 ליה שוברט, מנהלת האקדמיה להכשרת מורים בשוודיה, וקאי לוטמן – כוכב הבלט של האופרה השוודית, עלו לארץ בעקבות מלחמת ששת הימים והתיישבו בעיר. לראשונה התיישבו בעיר שני אמנים גדולים עם נסיון במה עשיר, חזון ודבקות במטרה. הם פתחו בבית רוטשילד את המכון לאמנות המחול– בית ספר למחול שכלל כתות לילדים, נוער, קורס הכשרת מורים למחול (3 שנים) ולהקה בשם בימת הרקדנים. בבית רוטשילד נבנו שני סטודיו למחול והותקנה בהם רצפת עץ בכספי הפיצויים שקיבל לוטמן מאופרה השוודית. רקדני בימת מחול הצטרפו לבית הספר כמורים ורקדו בלהקה ובהם חווה באקאל, נורית כהן ורות אשל. בעקבות לוטמן ושוברט הגיעו לחיפה רקדנים ומורים ללמד בבית הספר, ובהם לינדה הודס (לימים מנהלת להקת מרתה גראהם), רינה גלוק (סולנית להקת בת-שבע), הכוריאוגרף ג'ין היל סאגאן שיצר ללהקות המובילות בארץ, לינדה רבין (מורה בבת-שבע ובת-דור ולימים מנהלת בית ספר להכשרת רקדנים במונטריאול). חלקם התיישבו בעיר. הגיעו מורים אורחים ידועים מחו"ל ובית הספר פרח והלהקה צברה מוניטין. עברו חמש שנים והתקציבים המיוחלים לא הגיעו והמוסד נקלע לקשיים. קאי לוטמן עזב לתל-אביב לנהל את להקת בת-שבע ומרבית רקדני בימת הרקדנים  עזבו את העיר ואת הארץ. במקום בימת הרקדנים  הקימה שוברט את בלט פיקולו, להקת בלט קלאסי איכותית לילדים ונוער שהתבססה על רקדנים צעירים מבית היוצר שלה. אלא שהחובות תפחו, ובשנת 1980 הרימה שוברט ידיים, וחזרה לשוודיה לנהל את האקדמיה למחול. בהזמנת שמעון גפן, מנהל בית רוטשילד, חזר לוטמן לחיפה לנהל את בית הספר למחול שניקרא בית הספר לאמנות המחול שפעל עד 1998. לאור הנסיון הקשה בעבר, החליט לוטמן להתמקד בבית הספר ולא להקים להקה. בית הספר נסגר ב-1989.

בית הספר של ליאה שוברט וקאי לוטמן העמיד דורות של מורים, ביניהם דבורה שלמי, ורדה למברסקי, שירלי נובק, חווה באקאל, אביבה הבר, שוש בן-דב והניה רוטנברג. בין הרקדנים שהצמיח היו שרית בקר (נדרלנד דאנס תיאטר), איריס גיל-להד (הבלט הישראלי ובת-שבע), תמי גבאי (להקת בת-שבע), ליאורה אקסלרוד (תמ"ר ירושלים) , איריס בירנבאום (הבלט הישראלי)  ויעל פנקס (הבלט הישראלי).

בשנת 1974 פתחה ליאורה בינג-היידקר בית ספר לבלט קלאסי איכותי בחיפה שפעל עד 2000. בין תלמידיה, גילי נבות (להקת בת-שבע), כפיר דניאלי (רקדן ראשי בבלט אלבאמה), עידן גורליצקי (להקת איציק גלילי בהולנד), עמית גולדנברג (להקת דה דה דאנס), אילנה בלסן (רקדנית סולנית בלהקת המחול הקיבוצית), נוגה הרמלין (להקת ענבל פינטו) ועדי כהנא (להקת עמנואל גת).

בשנת 1974 הקימו אילנה ואדם פסטרנק בית ספר למחול בבית אבא חושי (בהמשך עבר להיכל הספורט ברוממה). אילנה רובינשטיין היתה לפני כן סולנית בלהקות הבלט של אודסה וקייב, ואדם פסטרנק למד במכון לאמנות המחול בחיפה ואצל מורים ידועים בארה"ב. ליד בית הספר הקימו להקה, בלט חיפה. בשנת 1991 נקלטו בה רקדנים עולים מרוסיה ובהם הבלרינה גאיינה שקריין. ושוב, כמו במקרים דומים בעבר, למרות הצלחת בית הספר, שקעה הלהקה בחובות, והסיוע הכספי לא הגיע. הלהקה נסגרה ופסטרנק נפטר בשנת 1998. בין הרקדנים שעשו חייל בעולם, יעל לויטין (בלט שיקגו), אלי לאזאר (סולן בלט ניו-ג'רסי), סוויטה גרוטובסקי בלט המבורג), שירלי פסטרנק (להקת המחול הקיבוצית). אילנה פסטרנק ממשיכה ללמד.

בשנת 1978 חזרה לחיפה רות אשל לאחר שהות שנתיים בתל אביב שם רקדה בלהקות  בת-שבע ובת-שבע 2. עוד בתל- אביב הופיעה ברסיטל של מחול אוונגארדי עם יצירות שנוצרו עבורה על ידי רות זיו-אייל, הדה אורן, רחל כפרי ורונית לנד. בהמשך יצרה אשל קשר עם הפסל אברהם אופק, ראש החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה, הפסלת דליה מאירי ועם המלחינה החיפאית ציפי פליישר- שלושתם היו שותפים במספר רסיטלים וקבוצות קאמריות שהעלתה בין השנים 1978-1986. בשנת 1986 הופיעה ברסיטל בפסטיבל ישראל. בין הרקדניות שהופיעו איתה היו מיה דונסקי, הניה רוטנברג, איריס בירנבאום, שוש בן-דב ולבנה קורין. לצד תכניות נסיוניות הועלו תכניות למופעים לבתי ספר. בהמשך עברה אשל למחקר מחול, ביקורת (עתון הארץ, משנת 1991) והוראה באוניברסיטת חיפה (קומפוזיציה ותולדות המחול).

בשנת 1985 הקימה אראלה הים-פריהר, תלמידה של ארכיפובה שלמדה בבית הספר של קורט יוס באנגליה, מגמת במחול בבית הספר לאמנויות רעות, בחיפה, שנועדה לתלמידי חטיבת הביניים. משנת 1990 מרכזת את המגמה מיכל חסון. בשנת 1990, נפתחה מגמה למחול בויצו-בית ספר על יסודי לאמנות ולעיצוב שאותה ניהלו אראלה הים- פריהר (1991-1994) , רנה שחם ז"ל (1994-1997), ליאורה בינג–היידקר  (1997-2005) ולאחרונה מילכה בר-מאיר לאון.

בשנת 1995 הקימה אשל להקת אסקסטה שפעלה במשך עשר שנים כלהקת סטודנטים ממוצא אתיופי באוניברסיטת חיפה. הלהקה התמקדה בשמירת תפילות ביתא ישראל בשפת הגעז, ריקודי כתפיים מסורתיים ועבודה ניסיונית שנמשכה למעלה מעשור ליצירת מחול אתיופי אמנותי עכשווי. הלהקה הופיעה, בגרמניה, אתיופיה, אריתריאה, צרפת (פעמיים), אוקראינה ודרום אפריקה. בשנת 2006 הקימה את להקת ביתא המורכבת מרקדנים מוצא אתיופי שהיו סולנים בלהקת אסקסטה שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה. הלהקה התמקמה במתנ"ס נוה-יוסף מתוך רצון להיות חלק מהקהילה, לתרום ולקבל ממנה השראה. ליד הלהקה הוקם בית ספר למחול אתיופי.

בשנת 1995 הקימה עדה אורני את העמותה לקידום המחול המודרני והיצירתי בחיפה. כעבור חמש שנים הוקמה במסגרת זאת סדנה תלת-שנתית להכשרת רקדנים. הועדה האמנותית מורכבת מאורני, רחלי שפירא ויעל כנעני. בית הספר והסדנא פועלים במתנ"ס רמות בחיפה. בין התלמידים שכיום מופיעים על הבמה המקצועית, עירד מצליח, לימור קורקין (מנהלת להקת המחול הקיבוצית הצעירה), מורן זילברברג (אנסמבל בת-שבע ולהקת עמנואל גת) ומיכאל מילר (להקת עמנואל גת). בשנת 2008 הקים מיכאל מילר בחיפה את קבוצת סיגמה.

חיפה העמידה דורות של רקדנים ויוצרים אך הפעילות של המחול האמנותי בחיפה לא התגבשה לכלל מפעל אמנותי שהאריך ימים.

מאמר זה התפרסם לראשונה בספר 100 שנות תרבות בחיפה.