דברים לספרה של רנה שרת- "הבא לי גורלי"

התכנסנו הערב בתאטרון הבית של להקת ענבל, לחגוג את השקת ספרה החדש של רנה שרת הבא לי גורלי (1.7.14). זה ספרה הרביעי!!! וכמו קודמיו: קומא אחא – דרך רבקה שטורמן במחול; מחולנו לי ולך – דברים על מחול מעזבון זאב חבצלת; ומלכה בלי ארמון – מיה ארבטובה – גם הוא עוסק במחול. אלא שבשונה מספריה הקודמים הבא לי גורלי הוא סיפור חיים אוטוביוגרפי, המתאר את דרכה של רנה בעולם המחול.

סיפורה האישי והמרתק הכתוב בשפה קולחת ועשירה, מאפשר לנו לדמיין את עוצמת החוויות שעברה. אלא, שהספר רחב ועמוק יותר מהיותו רק סיפור חיים, מכיוון שהוא משיק את הסיפור האישי, הייחודי והחד-פעמי עם סיפורו של המחול האתני והעממי בישראל. רנה לוקחת אותנו למסע אישי בעולם המחול, חולקת איתנו בפתיחות ובכנות רבה את החוויות, ההתלבטויות, ההצלחות אך גם הכשלונות שלה, אך בו בזמן היא מאפשרת לנו גם לבחון זאת ביחס לצמתים שבו היא פוגשת ולעתים גם מתעמתת עם המחול האתני והעממי בישראל. לעניות דעתי, נקודת מבט זאת והחיבור הזה הם חשיבותו העיקרית של הבא לי גורלי ותרומתו לתמונת הפסיפס העשירה של המחול המתפתח בישראל.

הספר פותח בתאור הופעתה של הרקדנית, הכוראוגרפית והאנתרופולוגית האמריקאית פרל פרימוס (1994-1919), בתל אביב בשנת 1952. הופעה זו היא שעוררה אצל רנה את הדחף והסקרנות ללמוד, לרקוד ולחקור את המחול האפריקאי, והיוותה נקודת מוצא לדרכה האמנותית. התשוקה והסקרנות שהתעוררו, הובילו אותה ללמוד אצל ועם פרימוס בארצות הברית, ולנסוע בעקבותיה לליבריה להמשך לימוד וחקירת המחול האפריקאי. כבר שם וכבר אז, לצד לימוד ריקוד על קרקע של כפר אפריקאי, הומחש לנגד עיניה של רנה כיצד סגנון תנועה מסוים משפיע על האופי והחזות של ריקוד מסויים. ובמקרה שלה, כיצד סגנון תנועה של אפריקאים משפיע ומעצב ריקוד אירופאי שהיגר לאמריקה ומשם עבר לאפריקה. לאורך כל הספר אפשר לראות את ההיבטים השונים של אותם זרעים של תובנות שנטמנו כבר אז בביקור באפריקה.  

ההזדמנות לתת ביטוי להתנסויות הללו בישראל הגיעה כשרנה התבקשה ליצור ריקודים לחברי קבוצת ברנר בשנות ה-60. מ"כרי דשא" דרך "חג מחזור" ועד "חג העומר" בכל אחד מהריקודים מתמודדת רנה עם דווקא הצעד – אותה יחידת תנועה בסיסית אפרורית. לכאורה זה נראה כל כך פשוט – צעד!! אבל איזה הבדל יש בין צעד הליכה הגומע מרחק לבין צעד המכריז "אני כאן", צעד ארוך ואיטי, צעד צליעה, או צעדים קטנים וזריזים!! איזה יופי!! איזו תובנה!!

כבר בתחילת דרכה התמודדה רנה גם עם נושאים וסוגיות אישיים ששיקפו והשתקפו בתרבות המתפתחת והמשתנה בישראל, שבתוכה כמובן גם אמנות המחול. השאלות שהתעוררו, לדוגמא, היו האם יש לרקוד את חג העומר בשדה, או אולי באולם סגור? אך גם איך או האם ניתן ליצור סגנון תנועה המשלב תרבויות שונות? והאם ניתן לשלב את אלה עם סגנון אישי של יוצרת או יוצר?

המסע הבא לברזיל הניב, לצד חוויות ריקוד יוצאות דופן, גם המשך חקירה של צעד הריקוד הבסיסי ושל ההשפעות הסגנונויות השונות על עיצוב צורתו. הביקור באיראן בשנת 1970 הצמיח כבר מחרוזת ריקודים המבוססת על יצירה ועיבוד של חומרי פולקלור של קבוצה אתנית מאזור גילן. הריקודים, שבוצעו על ידי תלמידי בית ספר תיכון עבור בית האופרה "רודאקי", הביאו שם להערכה מחודשת של התרבות העממית האיראנית שהתבטלה בפני המערבית.

ושוב בישראל, ניהול המפעל לריקודי עדות ואמנויות אתניות, אליו הצטרפה רנה בשלהי 1987, הוא פרק חשוב אחר. כאן תרומתה של היתה בהשמת מרכז הכובד על יצירת מסגרות מתאימות לחשיפת ריקודי עדות שונים, מתוך הבנה שתהליך המודרניזציה וההגירה לישראל מאיימים על שמירת המסורות של העדות השונות. רנה סברה, בניגוד לדעה הרווחת, שבתנאים המיוחדים של ישראל יש לאפשר ללהקה לבצע פולקלור מגוון של כל העדות ולהעלות זאת על במה. גישה כזאת, לדעתה, תאפשר לחזק גם את הערך האמנותי העצמאי הטמון בפולקלור העדות. אני סבורה שסוגיה זאת עדיין רלוונטית לדיון כיום. סיום שלוש שנות פעילות ה"מפעל" הגיע עם פניה לקבל את הניהול האמנותי של תאטרון מחול ענבל בשנת 1991.  

אבל, העבודה של רנה עם ענבל החל עוד שנים רבות לפני כן וההתקשרויות החוזרות ונשנות שלה איתו הן סאגה הקשורה גם במתחים ומשברים שליוו את תאטרון מחול ענבל החל משנות ה-60 – משברים כלכליים, ניהוליים, פרסונלים ואמנותיים (טולידאנו, 2005). זה החל בנסיון של רנה להירתם ליצירת טכניקה להכשרת רקדנים בסגנון ענבלי שנהדף אז על ידי העדפת טכניקות מחול תאטרלי מערבי. העבודה על חתנים וכלות שהחל כתכנית ליצירת ריקוד שכלל גם את חקירת חומריו היה לבסוף ריקוד משותף עם שרה לוי-תנאי בשם אחותי כלה שבכורתו היתה בשנת 1969. העבודה על נמרוד והכותונת בשנת 1972 התבססה עדיין על חומרי התנועה של המחול האפריקאי, אך ייחודה היה בתהליך היצירה השיתופי עם הרקדנים (לא היתה מרוצה מאיכות הביצוע של הרקדנים). חמש שנים לאחר מכן הוזמנה שוב רנה להעלות ריקוד בלהקה, והפעם היה זה הריקוד הבא לי גורלי (1977, 40 דקות). הריקוד התבסס אמנם על חומרי המקור של אחותי כלה אך הפעם נשען על תיאור מילולי של מנהגים וחגיגות הסובבים את אירוע החתונה של יהדות צפון אפריקה. הביקורת מתייחסת לריקוד זה כתקווה להמשכיות מסורת ענבל לא רק בשל שילוב החומרים האתניים עם מסורת ענבל אלא גם בשל התנופה של עצמו. אלא שאיכות הביצוע של הרקדנים היתה בעוכריו. 

כסגנית מנהלת אמנותית ומנהלת הסדנא של ענבל החלה רנה לעבוד עם יוסף מילוא על המחזה  אגדה בחולות (1979) פנטזיה כוראוגרפית על תולדות תל אביב שחגגה שבעים שנה. התחקיר שעליו הופקדה רנה התרחב ליצירת שני החלקים הכוראוגרפים מתוך שלושת חלקי מופע המולטימדיה. אלא שגם חייה של יצירה זאת היו קצרים. אובות (1984) נוצרה כשיתוף פעולה בין רנה לבין ענבל. העבודה עם הרקדניות אילנה כהן, מלכה חג'בי ושרה שיקרצי היתה הרמונית אלא ששוב בעיות בהפקה ואוירה עכורה בתאטרון לא אפשרו ליצירה להבשיל.

רוח היא במכתש (1991), סולו לאילנה כהן, היתה עבודתה האחרונה של רנה בענבל. היא יצרה את הריקוד בעת הסכמתה לקבל את הניהול האמנותי של הלהקה, למרות שכל נסיונותיה לפעול בעבר היו מאכזבים מבחינתה (עמ' 216). הכשלון, רנה כותבת, היה ידוע מראש לכולם, רק לא לה. חלק מהגורמים לכך היו שענבל היתה שרויה במשבר עמוק, וששרה לוי-תנאי התקשתה להסכין עם פרישתה. באווירה כזאת התקשתה רנה לקדם את גישתה למחול אתני-אמנותי המיועד לבמה.

אין זה אלא יפה שהחגיגה לספר של רנה מתקיימת בבית של ענבל. אמנם, כפי שרנה כותבת "הסדן המתאים ליצירה שאחריו חפשה – לא נמצא לה", אבל כן נמצאה ההכרה בחשיבות היצירה, החיפוש, והדרך שעשתה רנה שרת בתאטרון מחול ענבל. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *