אנסמבל כעת – צלותא – מחול יהודי עכשווי

'כעת' הם ראשי התיבות של "כל עצמותי תאמרנה" – קבוצת מחול של גברים יהודיים דתיים. באתר שלהם כתוב: "בשנת 2007 נוסד בית הספר לתיאטרון-מחול לגברים, זאת על מנת לענות על הצורך הקיים בציבור הדתי, למסגרת מקצועית ללימודי מחול ותנועה לגברים.

אחרי מסע משותף של שלוש שנות לימודים, בוגרי המחזור הראשון הקימו את אנסמבל כע"ת (כל עצמותי תאמרנה) מתוך רצון ליצור מחול עכשווי החוקר את הזהויות כדתיים, כגברים וכישראלים. האנסמבל מבקש לתת ביטוי לעולמם הפנימי, התרבותי והחברתי של היוצרים, ומתוך כך להשתתף בשיח האמנותי והתרבותי של עולם המחול הישראלי".

כל הערב הוא בהנחיה אמנותית של ארקדי זיידס ורונן יצחקי; עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין.
בגופו יבוא, בגופו יצא – ריקוד סולו של חנניה שוורץ ובביצועו
היה זה ריקוד סולו קצר, ברור, וגם מרשים בדבקות ובכנות שלו. הכוריאוגרפיה היתה בנויה היטב, מגובשת ומהודקת. חנניה עומד במרכז הבמה. הוא בודק את גופו במישוש חלקיו השונים, עדיין ללא לווי קולי, בהמשך מצטרף פסקול  מינימליסטי שחיבר עמנואל ויצטום. חנניה ממשיך בתנועות תפילה מסוגננות, פונה למעלה בתפילה לאלוהיו מתוך דבקות. משם ממשיך בהתרוצצות של חיפוש, נרגע ומסיים בעמידה אילמת בעיניים עצומות.
אחד ואחר – ריקוד סולו של אמיתי שטרן ובביצועו
אמיתי יושב על כיסא ומספר את הסיפור של רבי נחמן מברסלב על מיילדת שמחליפה בין שני תינוקות בעריסתם- מחליפה בין בן המלך לבן השפחה. המחול עצמו מבקש לבחון את המצב של בן אדם שהוא לא במקומו ( הנכון) וכן את מקומו של היחיד בתוך הכלל ובתוך עצמו. בריקוד בא לידי ביטוי גורלו של אדם חצוי.
תוך כדי הריקוד חוזר ומשמיע אמיתי קטעים מן הטקסט. בפתיחת הריקוד יש רגע יפה פשוט, וגם מעניין של החלפת התינוקות, זאת בתנועות מרומזות של ערסול התינוקות בזרועות המיילדת. בהמשך מגלם אמיתי לסירוגין את שתי הדמויות, זאת של המלך במחווה פשוטה ונכונה של אדנות, וזאת של השפחה בתנועות עבודה  שונות שבהן היא טורחת ומתייגעת. המעבר בין הדמויות עשוי יפה.
פחות מצאתי עניין בהבעת הדילמות של הימצאות האדם שלא במקומו הנכון, אבל זהו נושא שאכן קשה למצוא לו ביטוי משכנע בתנועה. אך, גם בחלק זה מצאתי פה ושם רגעים מעניינים ויפים.
כביש מספר 1- ריקוד לחמישה גברים מאת רונן יצחקי בשיתוף רקדנים יוצרים- אנסמבל 'כעת'
עבודה זאת ראיתי כבר בעבר והתרשמותי נותרה כבעבר. חמישה גברים עומדים באגודה צפופה ומתפללים בדבקות בצורה מאד ריאליסטית. אחד בתוכם מנסה להתחבר אל אחד מן האחרים ונדחה על ידו. גם בהמשך הוא חריג ונדחה על ידי חבריו ומתוכם. התנועות הן וריאציות מזעריות על תנועות תפילה. בהדרגה הופך ריקוד התפילה של הקבוצה ( ירושלים) לריקוד רוק'נרול ( תל אביב). בסיום הבחורים מתעטפים בטליתות. (למה?) אכן יש מן הדומה בהתמסרות ובדבקות של איש דתי בתפילה לבין זאת של צעירים שרוקדים רוק'נרול.
אבל, בעיני עבודה זאת היא פשטנית מדי ואיננה די מעניינת משום בחינה כוריאוגרפית.
בכל העבודות ראיתי מכנה משותף, וזאת בנוסף לנושא  'תפילה'. העבודות, וגם הרקדנים מרשימים בנאיביות  כנה, ללא התחכמות היתר שרואים פעמים רבות בעבודות של מחול עכשווי. הבחורים מיטיבים לרקוד והם ניחנים בדבקות לא רק לריקוד, אלא גם בעבודת השם בתפילה. מן הסתם יש כאן העברה מעולמם האישי-דתי של הרקדנים אל הריקוד.
עוד אציין לשבח את המידתיות באורך היצירות, הן היו מהודקות וקצרות, ושוב, לא כמו בעבודות רבות של מחול עכשווי שהיו יוצאות נשכרות מעריכה וקיצור.
עם זאת מצאתי גם מידה של איוריות פשטנית מעט באוצר התנועות, שלטעמי מומלץ היה להעשירו  ולעשות אותו יותר מרומז ופחות מוחשי.
לסיכום, היה זה ערב מיוחד במינו, חוויה חדשה, שונה ומרשימה.