ניתוח ריקוד / מופע: הבחנה בצורה ובתחביר

מיומנות ההבחנה, התיאור ומתן שמות למרכיבי הריקוד הם הבסיס לשלב השני של ניתוח ריקוד/מופע. כאן הם מיושמים ביחס לצורה, לנושאים הקשורים במבנה ובמערכות יחסים, או לתחביר של הריקוד/מופע. אותו סוג של מיומנות נדרש אבל הדגש הוא על אופי מערכות היחסים בין מרכיבי הריקוד/מופע ולא על אופי המרכיבים עצמם. מערכות היחסים בין המרכיבים חושפים את מבנה הריקוד/מופע, שנוצר באמצעות מניפולציה של תנועה, יסודות חזותיים ויסודות שמיעתיים. השילוב ביניהם ואופן העמדתם המסויים זה לצד זה הם היוצרים את צורת הריקוד/מופע. במלים אחרות, יחסים אלו נוצרו על ידי תנועה בזמן ובמקום בקשר לחומרים ויזואליים ושמיעתיים. מערכות היחסים הללו יכולות להתקיים בתוך תנועה יחידה, בין תנועה מסויימת וזאת שאחריה, ביחס לרקדן אחד, לרקדן אחד ואחר/ים, וכו'.

רבות מה'יחידות' הבסיסיות של סגנון ריקוד/מופע מכילות כבר את הרעיונות שיצביעו על הצורה, אלה מופיעים במקבצי היסודות שיוצרים תבנית מובחנת. לדוגמא צעד 'פה-דה-בסק', הוא תבנית תנועה שנעה על הרצפה או ה'צעדה התימנית' בריקודיה של שרה לוי-תנאי, או 'קונטרקשן ורליס' המאפיין את סגנון הריקוד של מרתה גראהם ויוצרים אחרים. 'יחידות' אלה מאפיינות לרוב לסגנון ריקוד מיוחד, במקרה שלנו הבלט, השפה הענבלית, או המחול המורדני בסגנון גראהם. כמה יימצאו בריקוד יחיד אבל אחרים יחזרו על עצמם ובכך הם מהווים רמז או סימן של קטגוריות רחבות יותר המאפיינות סגנון ריקוד.

ביצירת מחול עובד הכוראוגרף/ית על תנועה ומגוון אלמנטים בשילוב של צורות שונות של מערכות יחסים ביניהם, והדיאלוגים האלה קשורים לתפיסה הכוללת שלו/ה. ככל שהעבודה מתקדמת מצטמצמות ומתעדנות האפשרויות בהדרגה. ההתקדמות בזמן נוצרת ביחס לעיבוד היסודות התנועתיים עם דינמיקה, ודגשים מרחביים וריתמיים. מכיוון שריקוד מתבצע לאורך זמן, בהכרח, 'עיצוב הזמן' שלו משמעותי, כפי ש'עיצוב מרחב' הוא חלק בלתי נפרש של הצורה החזותית. עבור יוצר הריקוד אלה שיקולים בסיסיים שנובעים מהמדיום. באופן דומה הם נוכחים בתיווי ריקוד ובכתיבה על הריקוד. בחינה טוטלית של צורת הריקוד היא מורכבת. התכליל, המייצג את כל הריקוד כולו, מקל, יחסית, על ניתוח הריקוד השלם על כל מרכיביו.

במופע מוצגות מערכות יחסים פורמליות אלה באופן פלסטי (עיצובי), תלת-מימדי, ועל בסיסן מוצעות הפרשנויות. על המעורבים במופע, בעיקר המבצעים, להפנים ולהבין את הדרכים המסויימות שבאמצעותם קשורים הקטעים אלה לאלה, על מנת להדגיש באופן מסויים את התנועה. הבמאי או המשחזר צריכים להיות בעלי תפיסה חזקה של המבנה הכולל ושל תחושת שיווי המשקל שלו, על מנת להנכיח בתוכו את משמעויות היצירה.

כשאופי מערכות היחסים מובהר, ניתן להעריך את חשיבות החלקים השונים של הריקוד/מופע, האחד ביחס לאחר. זה חיוני הן לפרשנות הן של המבצעים ושל של הצופים, מאחר וכל מבנה של הריקוד על ארגון חלקיו יכול לתרום באופן שונה למשמעות/יות הטבועה בעבודה. תפיסת המבנה של הריקוד הוא בעל חשיבות מובנת מאליה גם להערכה, בין אם זה על ידי צופה מקרי או מבקר מקצועי. היכולת לרשום קטעים של הריקוד ולשמור אותם בזיכרון ככל שהריקוד ממשיך לנוע לאורך זמן, הוא מיומנות שניתן לפתח באמצעות אימון. הידיעה על מה להסתכל יכולה לעזור כאן. יצירת מחוונים לסוגים שונים של קבוצות יסודות שמאפיינות סגנון ריקוד מסויים מגדילים את המיומנויות התפיסתיות המאפשרות הבחנה במבנה.

כפי שסוגות וסגונונות שונים של ריקוד עושים שימוש במבחר פעולות גופניות מסך כל המגוון האפשרי, גם דינמיקה ויסודות מרחביים נוטים לארגן תנועות באופן ייחודי, כלומר, לקשר אותם יחד בדרכים מסויימות.

דוגמא: למדבר (1958) של שרה לוי-תנאי, תיאטרון מחול ענבל.

ישנן כמה תיאוריות של הבניית ריקוד. במסגרת ניתוח לאבאן ניתן לזהות חמישה היבטים מבניים חשובים:

רמות מרחביות

איכות תנועה של זרימה-צורה

איכות תנועה של זרימת-מאמץ

מערכות יחסים של קבוצה

תצורות של קבוצה

דוגמא: Trio A  (1966) של איבון ריינה

ניתן לפשט את המבנים הללו על בסיס מרכיבי התנועה והקיום שלהם בזמן ומרחב:

1. יחסים על בסיס מרכיבים
2. יחסים בנקודת זמן
3. יחסים לאורך זמן
4. יחסים  בין רקע והתפתחות ליניארית
5. יחסים עקריים/מינורים/משניים

מערכות יחסים על בסיס מרכיבי הריקוד/מופע

ניתן לאתר את כל מרכיבי הריקוד/מופע ומערכות היחסים המתקיימות בין תנועה, רקדנים, עיצוב חזותי ויסודות שמיעתיים. זה יכול להתבטא במעקב אחר שימוש חוזר בקפיצה, או במחווה, צורה מיוחדת או קו של הגוף, תבנית ריתמית, אפקט תאורה או יסוד צלילי.  באופן דומה ניתן לתאר ביצוע על ידי אותם מבצעים, על ידי אחרים, או את המיקומים השונים על הבמה או במרחב.

לאחר שמגדירים את המסגרת, חזרתיות או שינוי הם רמז לצורה מתעוררת. תת קבוצה של סוג ניתוח זה יהיה מעקב אחרי יחסים בין היבטים שונים של אותו מרכיב, היינו בין סוגים שונים של קפיצות כפי שהם מופיעים בריקוד, או יחסים בין שני סוגים של מרכיבי תנועה כמו מחווה וסיבוב. הדגש כאן הוא על המרכיבים והאופנים שבהם הם מתחברים. בשחזור ריקוד, הנסיון למצוא מתאם בין תנועות ידיים לבין תבנית צעדים יכול לעורר קושי בקביעת המבנה והסגנון של הריקוד. בנוסף, לא תמיד אנו יכולים לדעת אם הצעדים נרקדו בקצב זוגי או משולש, דבר שמשפיע על האיכות הריתמית והסגנון הכללי של הריקוד. ניתוח מבנה של ריקוד אינו פשוט כמו במוזיקה, שם יש תווים וקיימת הקלטה אלטרנטיבית. יש לציין ששוני בפירוש תלוי בחלקו בהחלטות ביחס למהירות הכללית, תבניות ריתמיות של צעדים ומיקום תנועות ידיים ביחס לצעדים, כלומר ביחסים בין המרכיבים לאורך זמן.

יחד עם זאת, השיטות לפתירת שאלות אלה נשענות על תפיסה סוציו-היסטורית רחבה של מטרות,  שהריקוד משרת בהקשר שבו הוא מופיע, כמו גם על הבנה של האיכות הכללית שלו והמשמעות החברתית או האמנותית.

דוגמא: פולחן האביב (2004) של עמנואל גת

מערכות יחסים בנקודת זמן מסויימת בריקוד/מופע

על ידי הקפאת הריקוד/מופע בנקודת זמן מסויימת ניתן לנתח את האפקט החזותי של קבוצות רכיבים בעת התרחשותם. בפועל זה דורש שעתוק בצילום או בוידיאו וניתוח של התכליל. באופן עקרוני התבוננות ביחסים בנקודת זמן אחת יכולה להתרחב לניתוח של תמונה אחרי תמונה של רגעים רציפים שיוצרים את הריקוד. ברגע אחד, מערכות יחסים בין המרכיבים מתבהרים, ואז אפשר למיין את ההתרחשות כחלק מהתרחשות מסויימת ולכנות אותה ב'שם' לפני שמשווים אותו עם רגעים אחרים.

כשמתבוננים בקבוצה של קשרים בין יסודות, אפשר לאפיין אותם כ'פשוטים', כשבאופן יחסי מעט מרכיבים חוברים יחד, או כ'מורכבים', כשנוכחים הרבה מרכיבים. דמיון או אחידות של מרכיבים יכול להיות המאפיין או התכונה שיוצרים את העניין, או בניגוד, זה יכול להיות השוני שמושך את תשומת הלב.

דוגמא: פולחן האביב (2004) של עמנואל גת – להשוות בין שני קטעים

יחסים לאורך זמן

כאן המיקוד מתייחס למבנה של הריקוד/מופע במובן הרחב של התקדמות בזמן לאורך העבודה. מערכות יחסים בין המרכיבים יוצרים יחידות שמתארגנות למשפטים ולחלקים. יחידות, משפטים וחלקים אלה הופכים להיות נושא הבדיקה הכוללת את הופעתם החוזרת, בחלקה או כולה; את ההסתגלות שלהם; ואת כניסת חומרים חדשים לתוכם. כל אלה הם חלק מבניית הריקוד/מופע. במהלך השנים נטבעו או הושאלו שמות המתארים כמה מהסוגים הרבים של התקדמות לאורך זמן, כמו למשל צורת הקנון, הפוגה, וכו'. בתוך דפוסים כוללים אלו נעשה שימוש באמצעים מיוחדים לתפעל את חומרי הריקוד: הרחבה, היפוך, חזרה, חילוף של רעיון אחד באחר, הישנות של כמה יסודות, תוספת חומר, הפחתה של משפט שנראה בחלק קודם, וחילוף של חלקים או סדר של אירועים. 

יחסים בין רגע לבין התפתחות ליניארית

ביטויים המצביעים על כמה רגעים בריקוד/מופע כחשובים מאוד הם דבר רגיל בביקורת ריקוד/מופע. כאן האימפקט של קבוצת מערכות יחסים ביחס לרגע של זמן מורגש בתוך ההתפתחות הנמשכת של הריקוד/מופע. הסיבות המצדיקות הצהרות אלו הם העניין שיש בחלק הזה, כלומר יחסים בין הרגע לבין התפתחות ליניארית של העבודה. הדגש מתבטא בתשומת לב על הטעמה של משפט או העדר ניכר של דגש דינמי. גם חזרה על תנועה או הכנסת חומר חדש יכולים להביא להדגשת משפט תנועתי, אם באמצעות גורמים מרחביים בעיצוב היצירה, בשיא של משפטי הכנה, או בניגוד למה שנעשה לפני כן. בצורות מסורתיות רבות הבנייה ההדרגתית לקראת שיא בסוף יצירה היא עדות לחשיבות רגע יחיד בתוך מסגרת טוטלית. אבל אין זה אומר שהסוג היחיד של מבנה רלוונטי הוא מהסוג הזה בלבד. יכול מאוד להיות שהעדר ציוני דרך מובהקים כאלה מאלצים תשומת לב קפדנית יותר ביחס לשלם ולכל רגע כשהוא חולף.  

יחסים עיקריים/מינורים/משניים

הסוגים השונים של יחסים שזוהו עד כה, כלומר, על פי המרכיבים, בנקודת זמן, לאורך זמן, ובין הרגע לבין התפתחות ליניארית הופרדו למען בהירות ההתבוננות והניתוח. למעשה הם אינם בלתי תלויים האחד בשני אלא קשורים האחד בשני. ניתן להשתמש שוב במקבץ של מרכיבים ככל שהריקוד מתקדם בזמן. בנוסף, מקבץ יכול להיות נקודת שיא בהתפתחות ליניארית של עבודה או תנועת מעבר חסרת חשיבות, יחסית. בנקודה זו של הניתוח המורכבויות והתמורות של האפשרויות מייצרים את רשת היחסים הטוטלית של העבודה.

ישנן כמה דרכים אפשריות ובעלות ערך בבחינת רשת היחסים הטוטלית שיוצרת את הריקוד. הקביעה איזו נקודת מבט ושיטה רלוונטית ומתאימה לכל מקרה. היא נשענת במידה מסוימת על גורמים שקשורים לפירוש. חשוב לציין שהנחות שמהוות בסיס כמו הביטויים הנפוצים: "משפטים", "יחידות", "קטעים", "התחלה" ו"סוף" לא בהכרח מתאימים לכל צורות הריקוד. יש ריקודים שמתארכים לאורך זמן לכזאת דרגה שההמשכיות שלהם היא המכריעה, ולא העובדה שיש להם התחלה וסוף בעלי אופי מסויים. באופן דומה יתכן שריקוד מסתיים במקום וזמן מסויימים רק כדי להיאסף מהיכן שהסתיים בנקודת זמן מאוחרת יותר.

כמו שהזיקה בין ניתוח מרכיבים לבין צורה נוצר תוך הכרה בקיום של מקבצי יסודות שמתרחשים בו-זמנית ולכן יכולים להיתפס כבעלי זיקה, כך גם החפיפה בין ניתוח מבנה של ריקוד והפירוש שלו. החפיפה הזאת מתרחשת כשתנועות או חלקים מסויימים בריקוד מזוהים כבעלי תרומה חזקה לאופי שלו, כמציג איכויות מאפיינות לסגנון ושפועלים כמחוונים של המשמעות/המשמעויות שלו.

ביבליוגרפיה

Adshead, Janet. Describing the components of the dance. In Adshead, Janet et al) Eds.) Dance Analysis: Theory and Practice. London: Dance Books, 1988, pp. 41-59.