הכובע משולש הקצוות של מאסין – שילוב של פולקלור ספרדי עם טכניקות קלאסיות

הכובע משולש הקצוות הוא נקודת שיא בקריירה של הרקדן והכוראוגרף ליאוניד מאסין (Massine) אך גם ציון דרך בשיתוף פעולה בין מאסין, מנואל דה פאייה (de Falla) ופאבלו פיקאסו (Picasso), תחת שרביטו והנחייתו של סרגיי דיאגילב (Diaghilev). הרקדן והמורה הספרדי פליקס פרננדס גארסיה (Garcia) היה אחראי ללימוד הריקוד הספרדי, ומרטינז סיירה (Sierra) כתב את ליברטו על בסיס הרומן של פדרו דה אלארקון (Alarcon) שהיה מבוסס על סיפור עם ספרדי (Craine & Mackrell, 2000). הסיפור עוסק באשת הטוחן היפה ובעלה החיים בבית בקצה כפר מוזנח. כשבעלה יוצא לעבודה מנסה הגנרל לפתות את האשה, אבל היא בערמומיותה קושרת אותו למיטה ובורחת. לצורך הבלט שונתה דמות הטוחן מגבר גיבן ומכוער לגבר צעיר ומושך, ופאייה החליף את קטעי המוסיקה התיאוריים מגרסת הפנטומימה המוקדמת שיצר, למוסיקה מופשטת יותר המתאימה לריקוד.  

הבלט הספרדי שנוצר עבור מבצעים רוסיים הציג את מאסין כאמן חשוב, ככוריאוגרף וכרקדן. הכוריאוגרפיה שלו, שקבלה השראה מלימודי הריקוד הספרדי עם הרקדן גארסיה, תפסה והאירה באופן מבריק את הריתמוס הספרדי מלא התשוקה שהתבטאה הן במוסיקה של פאייה, והן בצבעים ובעיצוב התפאורה של פיקאסו. תחת הדרכתו ועינו הבוחנת של דיאגילב למד מאסין את מלאכת הכוריאוגרפיה ואת שיתוף הפעולה עם אמנים אחרים. הוא יצר שפה כוריאוגרפית ייחודית ששילבה מחול אתני עם מסורת האמנות הקלאסית מערבית, והיא השתקפה במוסיקה, בעיצוב הבמה והתלבושות ובעיצוב התנועה של הריקוד. כל זה מבלי שאף אחת מהאמנויות בריקוד תוותר על איכויותיה הייחודיות. מאמר זה יתמקד בכובע משולש הקצוות כריקוד משמעותי בהתפתחות הקריירה של מאסין, שהביאה לשינוי הסגנון האמנותי שלו ולהשפעה משמעותית של שיתוף הפעולה הספרדי על המשך עבודתו. . 

דיאגילב התוודע לראשונה לתרבות ספרד במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בשנים 1916-1917. הכרות זאת הביאה בהמשך להפקת שלושה ריקודים בהשפעת תרבות ספרד: לאס מאנינס (1916, Las Maninas), הכובע משולש הקצוות (1919) וקוארדו פלמנקו (1921). דיאגילב התפעל מהיופי של ספרד, ממלחמות השוורים בהם צפה במהלך היום ומריקודי הפלמנקו שראה בלילה במדריד. הוא מצא קווי דמיון בין הספרדים והרוסים – אהבתם למופעי ראווה. ההכנות לריקוד החלו עוד בסתיו 1916 ובאוקטובר אותה שנה נראו דיאגילב ופאייה יחד בסביליה, דנים בהעסקת רקדנים ספרדים ללהקה.

התכנית היתה להפיק את הבלט כבר בשנת 1917 למופע שיעלה ברומא, אבל בסופו של דבר, דיאגילב לא יכול היה להפיק את העבודה. באירופה השתוללה מלחמת העולם הראשונה וברוסיה התחוללה המהפכה הבולשביקית שמנעה מהלהקה הרוסית לחזור לארצה. בנוסף לכל אלה הוקפאו כספי התמיכה וללהקה לא היו אמצעים ליצירת בלטים חדשים, ונאסר עליהם להכנס לצרפת, איטליה, ואנגליה בגלל מוצאם הרוסי. המלחמה שיתקה למעשה את פעילות הלהקה והם מצאו מקלט בספרד שם משפחת טופחו על ידי משפחת המלוכה (Fusillo, 2005).  המלך אלפונסו שהיה מעריץ נלהב של הלהקה כמעט ולא החמיץ הופעה שלה, והבלט הספרדי הראשון הראשון שדיאגילב הפיק, לאס מאנינס, היה מחווה למלך. 

בזמן שהלהקה שהתה בספרד התוודע מאסין לריקוד פלמנקו ספרדי והתיידד ברובע הצועני של גרנדה עם הרקדן יוצא הדופן פליקס פרננדז גארסיה, אותו פגש יחד עם דיאגילב במקרה רוקד בבית קפה. דיאגילב הזמין אותו להצטרף אליהם לשולחן, וכשהלה ביקש להצטרף ללהקה דיאגילב נענה בחיוב לבקשתו. כחבר בלהקה היה גארסיה המורה לריקוד ספרדי של מאסין. מאסין למד בכשרון רב את טכניקת הפלמנקו (flamenco) והזפאטקאדו (zapateado), עבודת כפות הרגליים/עקבים בריקוד ספרדי, עם המורה של גארסיה, עם סניור דה מולינה (Senor de Molina). בזכות ההדרכה האישית והאינטנסיבית של גארסיה נחשב מאסין למבצע שווה ערך לרקדני הפלמנקו המקומיים (Garcia-Márquez, 1996).

קבוצת האמנים הקטנה שכללה את דיאגילב, פאיה, מאסין וגארסיה המשיכו לסייר במדינה, הפעם ממוקדים בבלט החדש שרצו להפיק. גארסיה ארגן אמנים מקומיים שונים שהופיעו בפני הקבוצה. כשמאסין החל את הכוריאוגרפיה לכובע משולש הקצוות, גארסיה היה לצידו, מדריך ומספק דקויות של התנועה הספרדית. כשפאייה הציג לפני מאסין את הצורה הבסיסית של המוסיקה, החלק מאסין לתרגם את הריקודים האתניים לתוך הבלט. פוסילו (Fosillo, 2005) טוענת שהריקוד הספרדי התאים למאסין בסגנון, במזג ובתלבושת. השליטה שלו בצורות שונות של ריקוד ספרדי נתנו לו חופש תנועתי שהבלט הקלאסי לא אפשר, וסגנון תנועה שהתאים לסגנון הפיסי שלו יותר מאשר הבלט הקלאסי. גם הגזרה של מכנסי הפלמנקו הספרדי, שהיו הדוקים במתניים, התאימו מאוד לגזרה של מאסין ונתנו תחושה של רגליים ארוכות. 

בשנת 1919, שנתיים לאחר שהחלו האמנים לעסוק בכובע משולש הקצוות, התחדשה הפעילות סביב הבלט. בסתיו 1918 הגיע דיאגילב שוב ללונדון, ומיד לאחר ההצלחה של בוטיק פנטסטיק (1919) הוא החל בהכנות לכובע משולש הקצוות. דיאגילב הזמין את פיקאסו לעצב את התפאורה והתלבושות, והלה החל לעבוד על העיצוב בסטודיו שלו בקובנט גארדן, כשעוזרים לו בציור הנוף ולדימיר ואליזבט פולונין (Polunin). במהלך העבודה המשותפת הרבו פיקאסו ומאסין לשוחח על הבלט, והגיעו להחלטות אסתטיות מכריעות. אחד הנושאים שבו דנו היה סימטריה ואסימטריה באמנות. פיקאסו שסבר כי הסימטריה היא תפיסה מאובנת, הדגים את גישתו החדשה למאסין באמצעות עיצוב הבמה – בית אחד בצד שמאל ללא איזון סימטרי בצד השני. מאסין עזר אומץ בעקבות השיחות האלה והחליט לשנות את הכוריאוגרפיה שלו.

הבלט, ממוקם בכפר קטן במאה ה-18, מתמקד משולש אהבה בין הטוחן, אשתו והגנרל, החובש כובע משולש קצוות המסמל את תפקידו ומעמדו החברתי. פיקאסו לכד את האווירה הספרדית במסך הקדמי שעליו צייר זירת שוורים, ושבה שור מת נגרר על ידי סוסים אל מחוץ לזירה. במושבי הצופים יושבות ארבע נשים בתלבושת מסורתית, גבר עם כובע אדום, וילד קטן מוכר תפוזים משלים את התמונה. הזירה ממוסגרת משני צידיה בוילונות אפורים. העיצוב של פיקאסו הציג את הנוף בצבעי צהוב, ורוד ואדום, כשמצד ימין ניצב בית הטוחן עם מרפסת וכלוב ציפורים. צלליות בתי העיר נראים באופק, מעבר לגשר. התלבושות היו שילוב של סגנון מסורתי מקומי ברוח הצייר גויה (Goya) בשחור ואפור, עם צבעים עזים של צהוב, ירוק, כחול, אדום, ורוד וחום.

ביצירת הבלט קבל מאסין את ההשראה מהמוסיקה, כמו גם פיקאסו. המוסיקה נפתחה בהלימת ריתמוסים, והשילוב של אלימות ותשוקה הזכירו ריקודי-עם מקומיים. פאייה שזר ריתמוסים ספרדיים מסורתיים – פאנדאנגו (fandango), פארוקה (farrucca) וחוטה (jota) לאורך כל המוסיקה. הריקוד היה תוסס בהתאמה לריתמוס הבסיסי של ריקוד החוטה. מאסין עשה שימוש בקבוצות על הבמה וארגון התנועות החופפות היה ברור. ההמונים היו חשובים לסיפור כדי ליצור אווירה, אבל תמיד נוצרה סיבה הגיונית שאפשרה לקבוצה לצאת מהבמה בזמן שבוצע סולו. אשת הטוחן רקדה פאנדאנגו סולו מבריק שהיה שזור בצעדים ספרדיים מסורתיים עם שמירה על העיצוב התיאטרלי. הדואט של הטוחן ואשתו גם היה פאנדאנגו, אבל הצעדים היו יותר קלאסיים בתכנים הפלרטטנים והמתגרים שלהם. בסוף, הסולו של הטוחן היה פארוקה מתפרץ ולוהט. הסולו הזה, עם עבודת רגליים מהירה ומקוטעת וקפיצות מורכבות היה, כמו הפאנדאנגו, משולב עם ריקוד ספרדי אותנטי, קלאסי, ומחול תיאטרלי (Fusillo, 2005).

עבור מאסין, כוריאוגרף בצעדיו הראשונים, העבודה עם קבוצה גדולה היה שינוי משמעותי. בכובע משולש הקצוות מאסין הפגין לראשונה את יכולתו ליצור כוריאוגרפיה לקבוצות גדולות, והוא עשה זאת בהצלחה גדולה. פאייה, כדי להתאים את עצמו לתפיסה של מאסין המעלה בפינאלה את הלהקה כולה, עשה שימוש לראשונה בתזמורת מלאה בעבודתו. מאסין שוחח עם פאייה ארוכות על פולקלור. עבור פאייה שימשו הנושאים העממיים רק כנקודת מוצא בתהליך ההלחנה. הוא ניסה ללכוד את מצב הרוח, את הריתמוס ואת הצורות המלודיות על מנת לתת להם פירוש אישי מקורי. ברוח זאת לקח מאסין את תמצית תנועת ריקוד הפולקלור שראה ולמד, והתאים אותה לביטוי התנועתי האישי שלו. הוא גם העשיר את ריקוד הפארוקה (Farruca) שלו בחומרים התנועתיים שהשאיל מהצפייה במלחמות שוורים, ומשיחותיו עם הטוריאדורים על אמנות שאיתם התיידד (Garcia-Márquez, 1996). פוסילו (Fosillo, 2005) טוענת שמאסין קבל שבחים על האופי הרתמי והמוסיקליות של הכוריאוגרפיה בבלט הזה. במצלול, פירוש וריתמוס, הריקודים שמאסין יצא לכובע משולש הקצוות היו ספרדיים, אבל הצעדים היו ללא ספק של מאסין.

הבלט הועלה בסופו של דבר רק לאחר שלהקת בלט רוס עזבה את ספרד ללונדון, שם היתה הבכורה לבלט ב-30 לאפריל, 1919 בתיאטרון אלהמברה. בתפקידים ראשיים רקדו מאסין, תמרה קרסבינה ולאון וויציקובסקי (Woizikovsky). הכובע משולש הקצוות היה להצלחה מיידית והוא המשיך להיות אחד מהבלטים יוצאי הדופן שנוצרו באמצעות שיתופי הפעולה של דיאגילב (Fosillo, 2005). שיתוף הפעולה יוצא הדופן בבלט הביא להרעפת שבחים על יצירת שנחשבה כיצירת מופת בהסטוריה של הבלט. כבלט המשלב ריקוד ספרדי, הכובע משולש הקצוות מיזג בצורה הרמונית אלמנטים של מוסיקה, ריקוד, עיצוב ועלילה. מאסין אמר:"הכובע משולש הקצוות החל כנסיון לשלב ריקודי פולקלור ספרדי עם טכניקות קלאסיות, אבל בתהליך ההתפתחות, הוא התגלה כפירוש כוריאוגרפי של מזג ספרדי ודרך חיים" (Fusillo, 2005, p. 6, בתרגום המחברת).

העבודה של מאסין על היצירה היתה ארוכה מפרכת, אבל התוצאה היתה מספקת. מאסין שילב בכשרון רב את הריקודים הספרדיים בשפתו האישית, מבלי להקריב את המאפיינים הייחודיים. יותר מזה, הוא השתמש בדינמיקה של הריקוד הספרדי, במיוחד באיכות של מהירות עולה ויורדת שיצרה מתח, התגרות התקדמות ונסיגה, כדי להשיג אווירה. אפשר לומר שמאסין יצר סגנון ריקוד שהוא בלט מודרני בעל סממנים פולקלוריים.

לסיכום, ההשפעה הספרדית על מאסין היתה משמעותית, ובאמצעות יצירת הכובע משולש הקצוות פיתח מאסין סגנון תנועתי, שהמשיך להשתמש בו לאורך הקריירה שלו. הלימוד האינטנסיבי שלו את הריקוד הספרדי הרחיב את מילון התנועות שלו שממנו שאב ביצירת והגדרת מילון התנועות האישי שלו. כמה מהתנועות שניתן לומר נלקחו מעבודה זאת הם החזקת החלק העליון של הגב כפי שנעשה בריקוד ספרדי. מאסין הוסיף יצר קו מקושת של כל הגוף, מהטורסו ועד כפות הרגליים שהוצמדו בעמידה מקבילה כשהזרועות מוחזקות מעל הראש. בנוסף, מאסין המשיך להשתמש בעבודת רגליים מהירה ומורכבת ברבים מהבלטים שלו.

כל אחד משלושת משתפי הפעולה הספרדים, פאייה, פיקאסו, וגארסיה תרמו לחינוך האמנותי ולהתפתחותו של אחד מהכוריאוגרפים החשובים של המאה ה-20, ליאוניד מאסין. הכובע משולש הקצוות של מאסין מסמל מעורבות אמנותית ספרדית בבלט כצורת אמנות שלמה, והוא מחווה לאמנים הספרדיים ששיתפו פעולה כדי ליצור איתו את הריקוד. 

ביבליוגרפיה

Craine, Debra and Mackrell Judith. The Oxford Dictionary of Dance. Oxford: Oxford University Press, 2000.

Fusillo, Lisa. Massine’s Le Tricorne – The Russian-Spanish Collaboration. Choreologica: The EADH Journal. Summer 2005, pp. 1-8.

Garcia-Márquez, Vicente. Massine: a Biography. London: Nick Hern Books, 1996.