בולרו של מוריס בז'אר – אשה אחת וארבעים גברים

בולרו של מוריס בז'אר נוצר בשנת 1961 למוזיקה של מוריס ראוול. הריקוד נחשב לאחת מיצירת המופת של בז'אר לצידן של  פולחן האביב (1959) וציפור האש (1970). בולרו נוצר מתחילה כריקוד סולו פיתוי פרובוקטיבי, בעל תוכן אירוטי מאוד חזק לבלרינה היגוסלבית דוסקה סיפניוס (Duska Sifnios, 1966, הרוקדת על במה עגולה ומוגבהת, כמו שולחן בטברנה ספרדית, רוקדת כהנת של פולחן אירוטי היפנוטי כשהיא מוקפת ב-40 גברים.הגברים יושבים מנומנמים על כסאות ולאט לאט מצליחה הרקדנית לעורר את תשומת ליבם עד שהם מזדקפים, מתבוננים בה בערגה וסובבים אותה בריקוד. המתח המיני מתעצם עם התגברות המוזיקה של ראוול. כשהמוזיקה מגיעה לשיאה, מתפרקים ומשתחררים התשוקה והמתח המיני שהצטברו ויחד איתם קורסים הרקדנים לרצפה באפיסת כוחות, כמו במעשה אהבה.

כמה מילים על המוזיקה. בולרו של ראוול היא יצירה תזמורתית בת פרק אחד, אשר נכתבה ובוצעה לראשונה בשנת 1928 כמוזיקה לבלט. אופיה הריתמי והמלודי של היצירה שאול מריקוד הבולרו הספרדי,  וייחודה בהתבססות שלה על מוטיב בודד החוזר על עצמו שוב ושוב בשינויי תזמור קלים בכל פעם ובמקצב אחיד לאורך כל היצירה. בניגוד לריקוד הבולרו העממי שבו הקסטנייטות מלוות את המיקצב (שלוש פעמות במהירות מתונה), ראוון השתמש ביצירתו בתופי סנר. הבולרו הוזמן מראוול בשנת 1928 על ידי הרקדנית אידה רובינשטיין. ברוניסלבה ניז'ינסקה יצרה לה בלט בסגנון ספרדי שהועלה באופרה של פריז, בעיצובו של אלכסנדר בנואה. רובינשטיין רקדה לצידו של Vitzak על צועניה הרוקדת על שולחן בפונדק ומפתה את הנוכחים בו.

מוריס בז'אר –נולד במרסיי בשנת 1927, בעיר שבה נולד מריוס פטיפה כבנו של הפילוסוף גאסטון ברג'ר (Berjer), ונפטר בלוזאן בשנת 2007. בז'אר, ששינה את שמו כמחווה לאשה הראשונה של מולייר, השחקנית מדלן בז'אר, נחשב לדמות מאוד פופולרית אך גם שנויה במחלוקת. השפעתו הגדולה היתה באירופה וברוסיה, והיה פחות אהוד על הביקורת בארצות הברית ובבריטניה למרות שעבודותיו התקבלו שם באהדה רבה. La Luna היתה העבודה היחידה שלו שהוצגה בקובנט גרדן, סולו שבוצע על ידי סילבי גיים. בז'אר נחשב למודרניסט אך גם למרדניסט, נועז על רקע תקופה די שמרנית  – המחצית השניה של המאה ה-20 (יודילוביץ, 2007). בעוד שרוב הכוראוגרפים בני זמנו ספרו סיפור, סגנון הריקוד ה"לא אליטיסטי" שלו התאפיין בעבודות ראוותניות ותאטרליות, שהוצגו באולמות ספורט או אוהלי קרקס ומשכו אליהן קהל צעיר. עבודותיו מרתקות בזכות מחוות דרמתיות שבוצעו על ידי רקדנים יפים, בשל חשיפת יפי הגוף, הדגש שהוא שם על הרקדן הגבר, אסתטיקת הבימוי התמציתית שלו, והמבנה הפשוט והדרמתי של צעדים של כוראוגרף שרוצה שיבינו אותו. או במילים של בז'אר: "ריקוד הוא פולחן המשותף לכוראוגרף, אמנים וציבור".  בז'אר לא יצר שפה משלו מבחינה תנועתית או טכנית, אלא השתמש במרכיבים של הבלט הקלאסי בשילוב תנועה חדשה. האוונגרדיות שלו היתה תפישתית אבל לא תנועתית, הוא יצר מראה חדש לבלט.

בז'אר החל לרקוד בגיל 14 באופרה של מרסיי ובשנת 1945 הצטרף לאופרה של מרסיי ובהמשך אותה שנה עבר לאופרה של פריז. הוא למד עם לובוב אגורובה (Egorova) בפריז ועם ורה וולקובה (Volkova) בלונדון. בשנת 1949 הצטרף לבלט הבינלאומי של מונה אינגלסבי (Mona Ingelsby) בלונדון, שם רקד שנתיים בעבודות של לאוניד מאסין כמו עליצות פריזאית, או בתפקיד הציפור הכחולה ביפהפיה הנרדמת. לאחר שנתיים בלהקה עבר בז'אר לשבדיה, שם רקד בבלט קולבג ובבלט השבדי המלכותי. בחזרתו לפריז, לצד הופעות כרקדן החל בז'אר להתעניין בכוראוגרפיה. בשנת 1953 הקים את Les Ballets de l’Etoile, ובשנת 1957 הוא זכה להצלחה משמעותית בעבודה סונטה לטריו למוזיקה של בארטוק, שהתבססה על המחזה אין יציאה של ז'אן-פול סארטר.

הנסיקה של בז'אר לסצנת המחול החלה עם פולחן האביב (1959) שלו, שמיקמה אותו במשך שנים רבות בתאטרון לה מונייה בבריסל. הוא היה המנהל האמנותי של הלהקה, ושינה את שמה ל'בלט המאה העשרים'. פולחן האביב שלו הציג גופים אתלטים כמעט עירומים במקום השבט הסלאבי הקדום של ניז'ינסקי, מה שהביא לו הצלחה גדולה ופרס Young Critic’s Prize. הלהקה הפופלרית משכה אליה רקדנים רבים ביניהם רקדנית ראשית לשעבר של הניו יורק בלט – סוזן פארל (Farrell) – שרקדה אצלו חמש עונות (קריירת ריקוד שנייה שלה לאחר ניו יורק).

במשך 27 השנים הבאות, בזכות תמיכה נדיבה, להקה גדולה של רקדנים וכוח העבודה של האופרה, התאפשר לבז'אר לעבוד בקנה מידה גדול ובשיתופי הפעולה בסגנון של דיאגילב ולהקת בלט רוס שניהל. בשנת 1961 הוא יצר ללהקה את יצירת החותם שלו, הסולו בולרו ובהמשך את אחת מהפרשנויות הרדיקליות שעשה ליצירות מופת, את ציפור האש (1970) שלו עוסק במנהיג מהפכני המתעורר כמו פניקס להמשיך את המשימה שלו. בשנת 1987 בשל מחלוקת עם הנהלת התאטרון, עזב בז'אר ללוזאן בשוויץ עם הלהקה ובית הספר שלו, ושינה את שם הלהקה ל'בלט בז'אר לוזאן' (מרק מוריס הוזמן לנהל את הלהקה במקומו). עבודתו האחרונה היתה בשנת 2005 – סביב העולם ב-80 דקות, והיא השתלבה עם חגיגות ה-80 שלו.
בז'אר ייסד שלושה בתי ספר שהדגישו לא רק את אמנות הבלט אלא גם את עולם התרבות והפילוסופיה: מודרה (Mudra) בבריסל (בהינדית משמעותה מחווה); מודרה אפריקה בדאקאר, סנגל; ורודרה (Rudra) בלוזאן שבשוויץ שפועל עד היום ומציע שעורים בבלט, טכניקות גראהם, אמנויות לחימה יפניות, מוזיקה ודרמה.

אבחן שלושה ביצועים של שלושה רקדנים מובילים שכל אחד מהם מציע פרשנות משלו ליצירה. שתיים בביצוע הרקדניות האגדיות מאיה פליצסקיה וסילבי גיים, ואחת גברית בביצועו של הרקדן המבריק חורחה דון. מאיה פליסצקאיה (Maya Plisetskaya), היא בלרינה סובייטית ממוצא יהודי שנולדה בשנת 1925 ורקדה בבולשוי עד פרישתה בשנת 1990. פליסצקאיה נחשבת לאחת הרקדניות המשפיעות במאה ה-20, רקדנית חזקה עם זרימה יוצאת דופן של משפטי התנועה שלה, שהוספיה לתפקידים שביצעה תאטרליות ותשוקה. הגרסה שלה היא משנת 1975 עם בלט המאה העשרים של בז'אר. יש משהו היפנוטי בתנועת הנדנוד שהיא מבצעת מהתחלה ועד הסוף, כאילו כל מה שהריקוד הזה דורש זה פשוט להעביר את המשקל מרגל אחת לאחרת. בולרו של פליסצקיה הוא המנון לכוח הפיתוי הנשי שלא ניתן לעמוד בפניו, של אשה יחידה שמפתה 40 גברים צעירים המקיפים את הבמה עליה היא רוקדת. אלא שכל החגיגה הזאת מזכירה יותר אוננות קבוצתית מאשר טקס החוגג השתוקקות של גברים לנשים.

אבל מה היה קורה אם היה רוקד את זה גבר ו-40 נשים? אכן, בשנת 1966 החליף בז'אר את האשה בגבר הרוקד לבדו על שולחן המוקף גברים משתוקקים. הביצוע של הרקדן הארגנטינאי חורחה דון (Jorge Donn, 1947-1992), שהיה המוזה והמאהב של בז'אר במשך שנים רבות, משנת 1982 מציג פרשנו בשלה ושונה מזו שרקד לראשונה בשנת 1966. דון, רקדן עם נוכחות בימתית ממגנטת המשלב איכויות של עוצמה עם ליריות זורמת. הביצוע של חורחה דון פתח את הריקוד לביצוע של סולנים משני המינים, ובין הרקדנים החשובים שביצעו את התפקיד אפשר למנות מיכאל ברישניקוב (Baryshnikov), וולדימיר ואסילייב (Vasiliev) וניקולה לה ריש (Nicolas le Riche).

הפרשנות של הרקדנית הצרפתיה סילבי גיים (Guillem, b. 1965) שהחלה את הקריירה שלה בבלט האופרה של פריז תחת שרביטו של רודולף נוראייב שגילה אותה. אבל גיים כמו גיים, בגיל 23 החליטה שהיא זאת שתחליט על הדרך שבה תרקוד, ועזבה לבלט המלכותי הבריטי. מאז הכל הסטוריה. בבולרו היא משתעשעת בריקוד נטול רגשנות ב-40 הגברים חשופי חזה הסובבים אותה, אך גם בנו הצופים. הפרשנות של סילבי גיים מוקצנת. במבט מסתורי היא מתבוננת לכל הכוונים, רוקדת באיכות יותר פראית מקודמיה, ומשתמשת בזרימה של כפות רגליה ורגליה החזקות כפלדה.

לסיכום, שלושת הרקדנים הציגו שלוש פרשנויות שונות לבולרו של בז'אר. לעומת הפרשנות המאופקת והמדודה של מאיה פליסצקיה, חורחה דון יותר וירטואוזי, עד כמה שאפשר בבלט המינימליסטי הזה. הפרשנות שלו יותר חושנית ואולי אפילו נשית שלו, המתבטאת בתנועה פיתולית בגו ובאגן, בהבלטת החזה, ובתנועת ידיים רכות ומתפתלות כנחשים. גיים לעומת שניהם מסמלת את התשוקה, והיא רוקדת-מפתה באיכות כמעט אכזרית את ארבעים הגברים המשתוקקים.

ביבליוגרפיה

יודילוביץ, מרב. הכוריאוגרף מוריס בז'אר הלך לעולמו. במה. 22.11.2007. נדלה בתאריך 24.5.14.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3474507,00.html

מאקרל, ג'ודית. סילבי גילם רוקדת בדרך שלה. הארץ, 17.2.2014.
http://www.haaretz.co.il/gallery/dance/1.1929729

קיסלגוף, אנה. פרידה ממוריס בז'אר. הארץ. 24.11.2007. נדלה בתאריך 24.5.14.
http://www.haaretz.co.il/1.1460017

Percival, John. Maurice Béjart – 1927-2007. Dance View, 25:1, 2008, pp. 3-7.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *