'עבודה תלויה במקום' / כוראוגרפיה: רננה רז / להקת המחול ענבל

עבודה תלויה במקום, כוראוגרפיה: רננה רז, צילום: יאיר מיוחס
להקת המחול ענבל / 'עבודה תלויה במקום' / כוראוגרפיה: רננה רז / רקדנים ושותפים ליצירה: אור סעדי, זיו בשור, ג'ון שעל, עמית זרצקי, נועם דויטש, איתי מאיר, שחר ברנר, אשד ויסמן / תלבושות: עמרי אלבו / מוזיקה מקורית: ג'ון שעל [בעקבות שירי שרה לוי-תנאי 'מחמד לבבי', 'עלי באר' / פס־קול: 'שאנו', 'הורה', 'מחמד לבבי', 'הצעצועים' / תאורה: תמר אור / תיאטרון ענבל, 26.5.2022

'עבודה תלויה במקום' של רננה רז ללהקת המחול ענבל היא יצירה דיאלוגית, מבנה רב-קולי שמאתגר את התפיסה שהכוראוגרפית היא הסמכות המונולוגית של הריקוד. הדיאלוג (ביוונית: דיא = דרך, ולוגוס = מילה או דיבור) עוסק בשיחה רפאית בין רז לבין שרה לוי-תנאי, המייסדת והכוראוגרפית של להקת ענבל ומי שניסחה את סגנון הריקוד הענבלי, ובינה לבין רקדני ענבל לדורותיהם. מתוך הדיאלוג הזה עולים נושאים העוסקים במורשת של ענבל ואיך מתמודדים עם פערי הזמן והדורות? איך מגיבים לכך הרקדנים/יות שגופם אינו מהווה ארכיון המכיל ומכיר את השפה הענבלית? מה הייתה לוי-תנאי חושבת על הניסיון הזה? וכיצד ניתן לחלץ את המהות מתוך הצורה – שאלה שלוי-תנאי שאלה את רקדניה והוצגה בריקוד?

לריקוד הגעתי סקרנית בשל המעורבות ארוכת השנים שלי עם הלהקה. בשנת 2009 פרסמתי מחקר על השפה הענבלית (סמינר הקיבוצים) שהניעו אותו גילה טולידאנו (ממייסדי ענבל ויד ימינה של לוי-תנאי במשך כ-26 שנה) ואילנה כהן (רקדנית, כוראוגרפית ומנהלת אמנותית של הלהקה) בפגישה מרתקת, שהובילה בהמשך לעריכת אסופת המאמרים (עם דינה רוגינסקי) שרה לוי-תנאי: חיים של יצירה (רסלינג, 2015), שהתגלגלה בהמשך להצטרפותי להנהלה הציבורית של הלהקה.

ובחזרה לריקוד, הדיאלוג שמנהלת רז ביצירתה עם לוי-תנאי ועם רקדני ענבל של אז והיום עוסק בכמה יסודות: הפיזי-תנועתי – הבחירות התנועתיות על מגוון הקשרים שלהן עם המבצעים, עם הצליל, עם המרחב והזיקות ביניהם; הרוחני-אינטלקטואלי – ההקשרים התרבותיים וההיסטוריים בין רז לבין לוי-תנאי ורקדני להקת ענבל לדורותיה; והרגשי – החשיפה של רז לחומרי הארכיון שכלל יצירות, רקדנים, חזרות וראיונות עם לוי-תנאי, שחלקם הוצג בריקוד. לצד זה רז נחשפה לחומרים סמויים יותר, כפי שהיא כותבת בתכנייה: "חשבתי שהעבר, בדמותה של שרה, לופת את המקום. בין שמתייחסים אל מורשתה באופן ישיר, עקיף או בהתעלמות מופגנת, נקודת המגוז נשארת זהה; שרה."

הריקוד נפתח כשהרקדנים יושבים ומתבוננים על מסך טלוויזיה שעליו מוקרנים קטעי תעודה מארכיון הלהקה. הדמויות המוקרנות על המסך לוקחות אותנו מיד לעידן אחר, לימים שבהם התגבשה הלהקה, לנקודות בזמן שבהן עסקו בעיצוב הסגנון הענבלי המבוסס על סגנון ריקוד יהודי-תימני, ולתפיסה האסתטית-אמנותית שלוי-תנאי מציגה. בתחילה היה קושי גדול לחלק את תשומת הלב בין קטעי הארכיון המוקרנים לבין המתחולל על הבמה. רוח הרפאים של לוי-תנאי, מהפנטת גם בחלוף כחצי יובל שנים, ממקדת את תשומת לבנו לתובנות שלה, שאנו מגלים שהן רלוונטיות גם היום.

בקטעים שרז בחרה להציג מתוך המבחר הארכיוני הגדול אנו נחשפים לרקדני ענבל הוותיקים רוקדים מבחר קטעים מעבודותיה של לוי-תנאי שלא מועלות עוד על הבמה. בקטע אחר אנו רואים ושומעים את גילה טולידאנו משוחחת עם הרקדנים ומכינה אותם לקראת פגישתם עם לוי-תנאי בתהליך שחזור הריקוד מדבר (1958, נעימות מקוריות מזרחיות-ערביות בעיבוד עובדיה טוביה). בקטע אחר לוי-תנאי מתייחסת לקבוצה לריקוד קאמרי של נועה אשכול, שלרגע לא ברור מה הקשר בין שתי הלהקות שכל כך שונות בסגנונן – האחת אנליטית והשנייה מבוססת על חומרים אתניים. אבל כשמתמסרים להסבר של לוי-תנאי שהם משולים לדעתה קבוצה של תלמידי חכמים, לרקדנים המקדישים את כל זמנם ומרצם להתעמקות בסגנון הריקוד ובחקר שלו אנחנו מבינים שזאת הייתה השאיפה שלה גם ביחס לרקדני ענבל, ואולי אפילו יש כאן רמז לאכזבה.     

לוי-תנאי מדברת עם רקדניה אך פונה גם לרקדנים הנוכחים על הבמה. את קול רקדניה איננו יכולים לשמוע, אך רז מאפשרת לנו לשמוע את קולם הברור של הרקדנים על הבמה. הם מבצעים את הנחיותיה של לוי-תנאי ומנסים לרקוד בסגנון הענבלי, אך מסבירים שמבחינתם פער הזמנים אינו ניתן לגישור – לא פיזית, לא רוחנית ולא נפשית. אבל השיחה הרפאית אינה מתקיימת רק בין לוי-תנאי והרקדנים, היא גם מתרחשת בין רז ולוי-תנאי. מתוך הדברים שאומרים ורוקדים הרקדנים אנו למדים שרז מקשיבה לדברים שלוי-תנאי אומרת לה, אך אינה נכנעת לקולה המצווה של הכוראוגרפית המתה. השיחה האילמת ביניהן ממקד אותנו בחזון של לוי-תנאי אך גם בקושי להגשים אותו כיום.

קטע הארכיון האחרון שהוקרן הוא של לוי-תנאי המשוחחת עם רקדני הלהקה לאחר שצפתה בהם מבצעים את אחד מריקודיה, ארבע שנים לאחר שפרשה מניהולה האמנותי של ענבל. היא מדברת אליהם ארוכות על כך שהטכניקה שלהם טובה, אבל שהם חסרים את ה'רוח', את ה'נשמה' של הריקוד. על פניה אנו רואים את אכזבת ומפח הנפש שלה. בקטע זה מסתיים הדיאלוג הרפאי עם לוי-תנאי. הריקוד מסתיים בריקוד ידיים. על הבמה החשוכה, זרקור מאיר ומתמקד בכל פעם בקבוצת ידיים אחרת רוקדת. ריקוד הידיים יפהפה אבל הרוח המפעמת בו היא לא הרוח הענבלית, היא רוח השואבת ממגוון תרבויות וסגנונות ריקוד שמגלמים הרקדנים בגופם ובתנועתם.

רז מציגה לנו חשבון נפש ממקום של התפכחות, ושואלת/רוקדת – האם יהיה זה נכון לנסות לעצור את הרכבת?

'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.