"אף אחד לא ידע איזה יהלום אנחנו תפסנו" – שיחה עם יהודה מאור על עבודתו בלהקת בת-דור, ועוד

יהודה: …הייתי במלון עם ישראל הרשקוביץ… והיינו צריכים לקום בשעה מסוימת [כדי] להגיע לאוטובוס כי אנחנו נוסעים לעשות פרסמות בטלוויזיה היפנית. כל הלהקה הייתה באוטובוס רק יהודה וישראל אינם [צוחק].

הניה: לא התעוררתם?

יהודה: לא התעוררנו כי לא העירו אותנו. […] אני לא ידעתי, אני חשבתי שזה יהיה: "אנחנו נעיר אתכם". אז בקיצור […] הקימו אותנו, רצנו בלי לצחצח שיניים. החזיקו סטודיו שלם של טלוויזיה, וישראל ויהודה עוצרים את כל הטלוויזיה היפנית. ובת-שבע [דה רוטשילד] הייתה upset וג'נט [אורדמן] הייתה upset. ואני הסתכלתי… מה, עשינו את זה בכוונה? מה? לקחתי את התיק… וחזרתי למלון. […] איזה סצנה…הביאו את בארי סבירסקי המנהל, וכולם "יהודה בוא, בוא, בוא". נסעתי. אז הייתה ג'ין ששכחתי את השם, … [היא הייתה] שוודית. היא הייתה לנו בלט מיסטרס [ballet mistress] משגעת [ג'יין גאדס זטברג].(1)

[…] אהבתי את השעורים שלה, אהבתי את הצורה שהייתה מנהלת את החזרות שלה, כולם אהבו אותה. [היא] לקחה אותי הצידה, עשתה לי חימום, עשינו את הפה-דה-דה בשביל הטלוויזיה, נגמר. זה הסצנה אולי הכי…

הניה: נתחיל מהתחלה. ספר לי על עצמך, איך הגעת לבת-דור?

יהודה: אף אחד לא יאמין לי. אני מספר ואני שומע ואני רואה בסרטים את כל הסיפור, ואף אחד לא מאמין לסיפור האמיתי. … עשינו שעורים עם רות האריס, היינו תלמידים …

הניה: לפני הקמת [להקת] בת-שבע? מתי?

יהודה: לפני בת-שבע, לפני בת-דור. סיקי קול הייתה ילדה בת 14, דליה דביר הייתה בת 17, אני הייתי…ואנחנו חיפשנו…

הניה: 62? 63? [שנת 1962? 1963?]

יהודה: משהו כזה. ואנחנו חיפשנו כל הזמן לעשות שעורים. וג'נט אז הגיעה ארצה ופרסמה את השעורים [שלה], ואנחנו כולנו באנו לשעורים שלה. על רצפה כזאת [בלטות], בדירה קטנה, בחדר. [עד אז] אף פעם לא אמרו לנו למתוח את הרגליים, את האצבעות  ואת הידיים, והיא הייתה נוקשה … והייתה לבד, ולא דיברה עברית. והייתה מבקשת ממני לעזור לה לעשות קניות, ללכת לסופרמרקט. יום אחד אנחנו הולכים, גמרנו שעור, אני וג'נט, ואני עוזר לה לעשות קניות. הייתה חנות 'משכית' בקאמרי, למטה, של הברונית [בת-שבע] דה רוטשילד. אנחנו עוברים ובת-שבע דה רוטשילד עומדת ומעשנת בפתח של 'משכית', של החנות. באותו זמן להקת בת-שבע כבר התחילה ככה, הם התחילו לאסוף את הרקדנים, וידעתי מי היא והיא ידעה שאני לוקח שעורים. היא לא הכירה אותי טוב, בת-שבע [דה רוטשילד], אבל היא ידעה מי … אני. כמו בן אדם נחמד, עשיתי [הכרה] – זאת בת-שבע דה רוטשילד, [וזאת] ג'נט אורדמן מורה חדשה שמלמדת אותנו. אני עשיתי את ההכרה [ביניהן], זה היה יהודה, שעוזר לג'נט לעשות קניות. במקרה … בת-שבע דה רוטשילד עמדה ועשיתי להן הכרה.

הניה: וואו. [צוחקים] ככה עשית את ההכרה ביניהן, והמשכת לרקוד אצלה [אצל אורדמן]?

יהודה: המשכתי לעשות שעורים אצלה [אצל אורדמן] ואז התפתחה כל הסצנה של 66-67 עם להקת בת-שבע. אני רק גמרתי את הצבא, אני לא זוכר בדיוק. היא [דה רוטשילד] החליטה לסגור את [להקת] בת-שבע … ולפתוח את בת-דור. היא לקחה אותנו, היא לקחה אותי ואת סיקי קול שהייתה ילדה בת 14, [צוחק] את דליה [דביר], את לאה מנור, מירי זמיר. כולנו עבדנו בשביל כסף אצל גיורא גודיק. היינו [השתתפנו] בקזבלן בהצגה, בכנר על הגג, עשיתי 3 שנים כנר על הגג. אבל זה שילם לי את ה …, ובבוקר הייתי עושה שעורים, וג'נט הייתה המורה, לא ה-מורה [מדגיש את המילה]. אני אגיד לך את האמת תמיד הרגשתי שמשהו חסר שמה. אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה. אבל ידעתי תמיד, בלי להבין כל כך. הבנתי שהיא עובדת נכון, נקי. היא מלמדת real curriculum, איך לעבוד נכון, את ה-line של הרגליים. דרכה התחלתי להבין את ה-language של הבלט. עכשיו 60 שנה אחרי זה אני מסתכל ואני אומר thank you Jeannette for pointing me the right direction. […] היו לי חיים מלאים עם זה, אבל המקור …

את יודעת שארבע שנים הייתי ה-coach של [נטליה] מקרובה? כמו שעשיתי איתו [מצביע על Manish Chauhan שעמד לצידו , רקדן שהכשיר במומביי בהודו ועומד להצטרף ל'תכנית הבינלאומית מסע מחול' בכפר המחול געתון] עשיתי עם מקרובה. ויום אחד, אני מלמד את מקרובה בסן פרנציסקו, נותן לה שעור פרטי, הדלת נפתחת וכל הלהקה הקיבוצית – יהודית ארנון ורמי [באר] – כולם נכנסים רואים אותי מלמד את מקרובה [מצחקק]. הם היו בסיור ובאו לעשות שעור. אז…

הניה: אתה יודע אם מהתחלה בת-שבע דה רוטשילד חשבה על הקמת להקה [בת-דור], או ש…כמו שהיא אומרת – קודם היא הקימה בית ספר ואז זה התגלגל והיא הקימה להקה?

יהודה: […]. כשהכרתי אותן, באותו ערב הן כבר נפגשו. ואז כמובן שהסתירו את כל הדברים האלה, זה היה מאוד זה… וכל מה שקרה זה קרה ביניהן, בגלל שהיה שם relationship.

[…] בהתחלה הייתה לנו גישה הרבה יותר רגילה לג'נט ולבת-שבע. אחר כך רק לי או לעוד איזה רקדן הייתה גישה כל כך חופשית לג'נט. בהתחלה היו מזמינים אותנו, את כל הלהקה, לווילה שלה [של רוטשילד], לבריכת השחייה באפקה. כל הלהקה הייתה מוזמנת לבוא לאפקה לבריכת השחייה. וזה הופסק, זה הופסק בצורה לא נעימה. אמרו שמישהו גנב את המגבת. אחד הרקדנים לקח מגבת. אבל זה נכון, מהיום הזה … זה היה תרוץ כאילו … התחילו להיות רכילויות, אולי הן לא רצו. נולדה להן מן קבוצה עם יוסי גרבר וכל מיני שחקנים, שהיו עושים ארוחות ערב אצל [רוטשילד] … ג'נט שיחקה את ה … [צוחק] היה לה פעמון והפיליפינית הייתה רצה. אבל היא הזמינה אותי פה ושם ל…

ההתחלה של בת-דור זה הייתה בלבול, [הייתי] מאוד מבולבל בתור רקדן ובתור בן אדם. זה עשה לי, [זה] מאוד בלבל אותי. אני באתי מקיבוץ ולא היה לי, לא היה ברור לי, או [לא הייתי] פתוח לעולם של מליונרים. לאנשים שיש להם כל כך הרבה כסף שהם לא יודעים מה לעשות איתו. היא לקחה אותי, הייתה מטיסה אותי לניו יורק, אותי ואת אוהד [נהרין, צוחק] למסיבה אצל קפציו [Capezio], לא פעם ולא פעמיים. היא הטיסה אותי כל הדרך מתל אביב לניו יורק לעשות חזרות עם דיוויד הווארד [Howard, רקדן ומורה לבלט אנגלי שלימד בלט בלהקות הגדולות בעולם]. סיורים, נסיעות בכל העולם, היה לנו מטוס פרטי בדרום אמריקה, אנחנו טסנו ממונטוידיאו לבואנוס איירס, מבואיינוס איירס לצ'ילי, מצ'ילי לפרו. היינו יוצאים לסיור עולם והיה לנו אווירון. כמו שללהקות אחרות יש אוטובוס, לנו יש אווירון. אני התחלתי לספר, רציתי לספר על זה בסרט [סרט תיעודה שנעשה על אורדמן] וקטעו אותי והשאירו [בחוץ] שהיה לנו אווירון. זה סיפור. הלינולאום של הרצפה היה על הרצפה של המטוס שלנו, איפה שישבנו. התלבושות היו … יש לי תמונות איפה שהוא.

הניה: איך היה לעבוד עם ג'נט? או איך נוצרו התפקידים?

יהודה: אני אגיד לך, […] לבׇּנות זה היה קשה. כי היה חוק שג'נט מקבלת עבודה והלהקה מקבלת עבודה.

הניה: ומי קבע את החוק הזה? אורדמן או רוטשילד?

יהודה: ג'נט, ג'נט. בת-שבע היה לה משרד, לא הייתה מתערבת בכלום. אבל עם בת-שבע אפשר היה לדפוק על הדלת ולשאול אותה שאלה, לדבר איתה. היא הייתה תמיד ידידותית. היא דברה עברית יפה, צרפתית, ואנגלית. הייתה אשה מאוד חכמה. ואם היו בעיות… ואם לי היו בעיות עם ג'נט הייתי הולך לבת-שבע, והיא איכשהו הייתה מארגנת את זה.

הניה: מרככת?

יהודה: מארגנת את זה ככה… הייתהdefuse  [מנטרלת] שזה לא היה יגיע לזה … לי היו מערכת יחסים אחרים [עם ג'נט] מאשר לרוב הלהקה.

הניה: ולמה לך?

יהודה: כי אני הייתי … מהתחלה היא לקחה אותי כפרטנר שלה. אז שעות של עבודה פרטיות, כאלה, עם דומי [רייטר-סופר], עם מירל'ה שרון. אני מדבר על הישראלים. ואני לא מדבר אלווין איילי, וג'רום רובינס … [צוחק]

הניה: ג'רום רובינס עבד איתכם?

יהודה: לא עבד… הוא ישב והסתכל על חזרות…

הניה: איך הייתה העבודה עם אורדמן?

יהודה: היא הייתה מאוד מקצועית. אין … [צוחק] יש פה סיפור. ג'נט סבלה נוראית ממיגרנה, ממיגרנות. במיגרנות היא הייתה נכנסת לסטודיו עם שקיק של ice [קרח] על הראש, עין אחת היא לא הייתה יכולה לפתוח, והיית רואה שהאישה סובלת, והולכת לבאר ועושה את השעור. ותמיד כשראיתי אותה עם המיגרנה אמרתי, או, היום יהיה יום טוב. [צוחק] כי ביום שהיא הרגישה נורמלי היא הייתה מאוד… בפה-דה-דה זה הרבה to give and to take עבדנו הרבה, נגענו אחד בשני כל הזמן, והיו לי 12 חולצות כל יום. כשגמרתי את היום היו מכבסים [צוחק ] 12 חולצות. זה ברכה בארץ…לא היה אז איירקונדישן, לא. אז… איפה אני?

הניה: אתה עם ג'נט. איך הייתה העבודה איתה?

יהודה: לא היה בעבודה שום דבר. הייתי אומר שג'נט לא ניסתה לשנות צעדים. ג'נט באה מבלט קלאסי והייתה בלרינה בינונית, לא וירטואוזית שיכולה לעשות 'פואטה'. בהתחלה עבדנו על פוינט, אז היא לא ניסה לשנות צעדים…בכוונה. דברים היו משתנים כשהייתה [יכולה] יותר בקלות לעשות… ואחרי האקסידנט שקרה על הבמה היא הפסיקה לרקוד על פוינט. אני לא יודע אם את יודעת, היה, אז שמו מסמרים על הקוליסות, היו שמים מסמרים. והשאירו מסמר אחד ככה [מראה משהו בידיים. כנראה בולט מאוד], היא גמרה את הבלט על פוינט, לא זוכר איזה בלט, השתחוותה לקהל, חושך, היא רצה, היא לא ראתה ו[נתקלה] במסמר. רופא, רופאים, אני לא יודע מצאו איזה רופא. זה היה באמצע [ההופעה], היו לה עוד שני בלטים לעשות. היא לקחה את הרגל, סגרה את הרגל ככה, נתנו לה זריקות נבוקאין שלא תרגיש את הרגל, טה טה טה…  והיא עלתה לבמה, שמה את זה בתוך ה-point shoes והרסה את הרגל. ואחרי התאונה הזאת היא לא יכלה לרקוד על פוינט.

הניה: אתה אומר שהייתה משנה את הצעדים רק בתוך דואט או משהו [בקטע] שלא הפריע לאף אחד?

יהודה: כשהפסקנו לעשות את הבלטים על פוינט היא גם התחילה להרגיש יותר נוח, לרקוד יחפה. והיו לה כפות רגליים מאוד יפות … אז היא התחילה גם להזמין יותר כוראוגרפים מבחוץ. אבל, … כשעבדנו עם אנשים כמו לאר לובוביץ הם היו אז … בניו יורק סטארים [הכוכבים של עולם הבלט]. אני מסתכל על זה היום, היה לי יותר מזל כי היא הייתה נותנת לי ולה חזרות ארוכות עם אותם כוראוגרפים כמו [אלווין] איילי. הלהקה לא הייתה מקבלת את זה [חזרות אישיות וארוכות].

הניה: פנטסטי. והעבודה שלה איתך הייתה מקצועית?

יהודה: לגמרי מקצועית.

הניה: ועם הכוראוגרפים האחרים?

יהודה: ברגע שהיא נכנסה לסטודיו היא הייתה מאוד [מקצועית], אפילו שהייתה צריכה לעשות קטע עם כולם [כל הלהקה], כמו עם אלווין איילי, לא שמעת תלונות. היא לא הייתה מדברת עם הרקדנים בשעת החזרות. […]  הדברים שהיו מצחיקים או היסטריים – קרו מחוץ לסטודיו. יום אחד לאה פאפי, קראנו לה פאפי לאה מנור, קצצה את השערות שלה. היא באה לסטודיו, וג'נט פיטרה אותה על המקום. באותו ערב הייתה הופעה, והיא לא הייתה. [צוחק] בלי לאה אי אפשר, לאה הייתה אז הרקדנית הראשית. אז החזירו אותה וג'נט לקחה אותה למשרד שלה וישבה עם סיכות [סיכות ראש, צוחק]. היא רצתה שכל הבנות יהיו עם שיער אסוף ועם 'בונבון' מאחור. גם היא הייתה עושה את זה, בהתחלה [צוחק]. זה היה כל כך מצחיק שהיא ניסתה לחבר את כל הזה [את השיער הקצוץ], היה יותר קל לקנות פארוקה [פאה] ולשים לה על הראש. אבל לא, עם סיכות, ודקרה אותה …

הניה: כמו היפהפייה הנרדמת …

יהודה: אלה סיפורים קטנים… ולא רק זה. היא יצאה מהכלים. היו איזה קנאות, אבל אני באמת מהצד שלי בקושי ראיתי את זה. ראיתי את זה, ולא ראיתי את זה. אני זוכר ששלי שיר התקבלה ללהקה. היא באה מדרום אפריקה, [למדה אצל] אותה מורה של ג'נט, [הן] מכירות את עצמן. … the first develope ששלי עושה, ג'נט באה [צוחק] you have to be this, you have to be that… כל מיני סצנות כאלה [צוחק]. [וליד זה] היה ג'ין היל סאגאן, הוא עשה את And After… [1974], עבודה יוצאת מהכלל, יפהפייה, באמת. והיו אז דוד דביר ויאיר ורדי…

הניה: הם היו אז רקדנים או כוראוגרפים?

יהודה: הם היו רקדנים. יגאל פרי, אני, ג'נט, לאה [מנור], מרים [זמיר], דליה דביר. הייתה אז רקדנית הולנדית אנה מארי. כולנו הרגשנו שיש בעבודה הזאת משהו מיוחד. […] לפעמים גם עם לאר לובוביץ – וירליגוגס [1970]. ידענו שזה עושה היסטוריה. עד היום אני בא לניו יורק ואני נכנס להגיד שלום ללאר, אז הוא אומר הנה האורגינל של וירליגוגס.

הניה: היא [ג'נט] עבדה עם כולם, בלי ויכוחים?

יהודה:  ג'נט הייתה מאוד מקצועית. יכול להיות שהיו ויכוחים. היא הייתה סוגרת את הדלת אצלה במשרד … היו מן ריבים קטנים … של … כמו אוהד [נהרין]. הוא עשה … זה לא היה הסיפור שלו – להקת בת-דור. הוא עבד בשביל הכסף … הוא היה עושה … לאוהד היה חוש הומור … הוא היה מפוצץ אותנו, היינו מתפוצצים מצחוק כל החזרות. וזה היה מרגיז אותה. על הבמה הוא היה מצחיק אותי.

היה לנו בלט שקוראים לו מסע [1977, של דומי רייטר-סופר] שאני הייתי בתפקיד ראשי [צוחק] ואוהד היה רץ אחרי כל הזמן. והיה לזה מוזיקה איטלקית כזאת ['ריקושט' של טנג'רין דרים, כריסטופר פרנק, אדגר פרוזה, פיטר באומן, 'מקדש' של ג'ון מקלפלין], אז הוא המציא מילים באיטלקית-ג'יבריש, והוא רץ אחרי [מדגים ואומר מילים באיטלקית-ג'יבריש] ואני [צוחק] … היה לו חוש הומור כל כך … וידעתי שזה לא יחזיק הרבה זמן. רוב הבעיות, באמת, שאנחנו לא רוצים לגעת בהם כי הן לא כל כך נכונות, רוב הבעיות היו עם בנות, עם נשים. וגם, לא הכרנו [עד אז] עבודה מקצועית של להקה. לא היו דברים כאלה [בישראל]. כל הזמן רצינו לגמור, במיוחד הבנות, אני לא. כל הזמן רצו לגמור את היום בארבע, חמש. כל הזמן היו ויכוחים מתי נגמור את היום. אחר כך נירה פז נכנסה ללהקה, אז כאילו היא הביאה את ניו יורק. בניו יורק יש union – אז תיכף עשינו 'יוניון'. […] התנהגנו כמו ילדים כי לא ידענו. לא בגלל ש … ואני לא חושב שגם ג'נט ידעה הכל … מה שקרה עם ג'נט, הרגשתי בפרטי שהיא לא כל כך educated מי זאת מרתה גראהם, או [אנה] סוקולוב, או ג'ין דאדלי. אבל בגלל החיבור שלה עם בת-שבע היא כל הזמן נפגשה עם 'הקרם דלה קרם דלה קרם' של שחקנים ושל רקדנים בעולם. היא הייתה נוסעת כל הזמן בעולם, ונעשתה מאוד 'סופיסטיקייטד' [מתוחכמת], ידעה את מי היא מביאה, ידעה מה היא רוצה. זה לקח כמה שנים והיא נעשתה מאוד 'סופיסטיקייטד'. פתאום היה לה טעם, זהו. הורידה את נעלי השפיץ. התחילה להתלבש… הבגדים נעשו יותר מעודנים. גם נתנה יותר, נתנה לי לעשות שלוש כוראוגרפיות בבת-דור. נתנה לאנשים ליצור. היא מאוד אהבה את גראהם, את הטכניקה, אז היא הכריחה אותנו לעשות [צוחק] … כי בהתחלה לפני שהכרנו את ג'נט זה מה שלמדנו. עבדנו עם רינה גלוק ועם התחלת [להקת] בת-שבע, הם היו המורים שלנו.

הניה: הסגנון של בלט עם מחול מודרני של גראהם היה כבר באירופה. היה ב- NDT והיה בלהקת רמבר. האם היא לקחה את זה משם?

יהודה: היא הביאה את יאן פליר מהולנד, היא הביאה את רודי ואן דנציג [van Dantzig] מהולנד. היא הביאה חצי הולנד.

הניה: שזה היה בהתחלה?!

יהודה: בהתחלה. בהתחלה היא עשתה טעויות. הבלט הראשון של להקת בת-דור היה כרמינה בורנה. לא יודע מי אמר לה, מישהו אמר לה שקרל אורף הקומפוזיטור היה נאצי, ואי אפשר לרקוד את כרמינה בורנה בישראל. כרמינה בורנה היה צריך להיות הפתיחה של בת-דור החדשה. בסוף הזמינה את סופי מאסלו להיות הכוראוגרפית.[…]. דרך אגב, רקדתי אצלה [אצל מסלאו] בניו יורק אחרי זה, [צוחק] אחרי שנים.

והיא [אורדמן] עשתה טעות חייה מבחינה זאת. היא שכרה את צבי אבני הקומפוזיטור, ואמרה לו לעשות את כרמינה בורנה באותו הקצב עם מוזיקה אחרת. […] הוא שינה רק את המלודיות של כרמינה בורנה וקראו לזה… [מלאכים ואחרים, כוראוגרפיה: ג'וב סנדרס]. 

[…] והנה אנחנו עולים על הבמה עם תלבושות מהמאה הקודמת והכל היה רנסנס, ותלבושות שעלו … ואנחנו עושים את כרמינה בורנה [המעובד] עם צבי. וכל העיר צוחקת מאיתנו. … עשינו את זה בהרצליה באיזה קולנוע, שאז פתחו … במיוחד כל הרקדנים של להקת בת-שבע ישבו וצחקו … והם צחקו מאיתנו. אני לא אשכח את הערב הזה [צוחק].

הניה: אתה אומר שהיא למדה אחר כך, ולקח לה קצת זמן …

יהודה: אבל … אז הייתה גם רקדנית יפהפייה, קראו לה גבי בר …

הניה: את גבי אני מכירה.

יהודה: וסופי עשתה לי יותר דואטים עם גבי אז. אז עוד לא הייתה להקת בת-דור מגובשת כמו…. זה היה צריך להיות כאילו …שישה חודשים עבדנו על זה…

הניה: על כרמינה [המעובד]?

יהודה: על כרמינה בורנה [המעובד]. וערב אחד [הופענו], ויותר לא עשו את זה. אני אומר לך, צחקו מאיתנו! צחקו! בקול, הה, הה, הה!  ואנחנו על הבמה frozen.

הניה: what an experience ללהקה צעירה בערב הראשון! אמרו על הלהקה שהייתה בה משמעת נוקשה. שזה השפיע על היכולת של הרקדנים לפרש את התפקידים שלהם.

יהודה: אני אגיד לך פה, its bullshit. אני הייתי שם, זה…זה לגמרי לא נכון. עכשיו כשאני שמתי את הילד שלי, את שני הילדים שלי [Manish Chauhan and Amiruddin Shah, תלמידי הבלט שלו ממומביי, הודו] ברויאל בלט ואני רואה מה זה משמעת. אנחנו היינו… שוב פעם, היינו ילדים, לא ידענו מה זה משמעת. בלט זה לבוא בבוקר וללבוש טייטס, ולא לבוא עם מכנסיים קרועות. אני רואה את אמיר, אני רואה אותו, מלבישים אותם בחולצה שחורה, נעליים לבנות. [אז] לא היה דבר כזה. היא [ג'נט] דרשה משמעת. היא דרשה שאנשים יבואו בתשע לשעור, לא ברבע לעשר. ואנשים לא אהבו את זה.

הניה: הייתה פה אוירה אחרת?!

יהודה: לגמרי אחרת. […] בלהקת בת-שבע הישנה ישנה היו המון מוכשרים, גם רקדנים יפים כמו רות לרמן, גליה גת. הישנה, ישנה. רינה גלוק, רינה שינפלד, משה אפרתי, משה רומנו. אלה היו קבוצה של … היה להם סגנון משלהם. הם עשו את מרתה גראהם. ואני מאוד אהבתי, אני לא הייתי מפסיד שום הופעה, כל כך אהבתי את העבודות של גראהם. למדתי את כולן אחר כך [צוחק]. אז כיום אני מסתכל על זה ואומר…הנוקשות קרתה מהטפשות שלנו. אני לא זוכר, אף פעם, אני לא זוכר שהיא [ג'נט] אמרה למישהו לשנות תפקיד. היום אני מסתכל על זה … בתור מנהלת אמנותית היא גם הייתה צריכה ללמוד הרבה, אבל בעזרתה של בת-שבע היא הבינה שהיא לא יכולה להכנס לתוך חזרה של כוראוגרף, אבל היא יכולה לבוא עם הצעות. אם הדברים לא עובדים – לבוא עם הצעות. ובאמת … אני עבדתי איתה אחר כך הרבה זמן עם דומי [רייטר-סופר] על כל מיני 'פה-דה-דה'. המון דברים שהוא ניסה, לא עבדו. היא אמרה בוא ננסה את זה, ננסה את מה שעשינו, נוסיף לזה…אז אני זוכר שהיא הציעה. היא הציעה להחליף רקדנים, וגם כן הסיבות שלה היו שהרקדן הזה כל הזמן נפצע, והברך שלו כל הזמן נפוחה, וזה אחד הבלטים שאנחנו לא מכרנו. […] היה לה גם חבר המנהלים, היה בארי [סבירסקי], הייתה בת-שבע גם כן. בת-שבע ניהלה די הרבה מאחורי הקלעים, במשרד שלה. היא הייתה זאת שכותבת את כל ה-resumes ומתקנת הכל, מזמינה תמונות, תוכניות. זה הכל של בת-שבע. היא הזמינה מתכנן גרפי שעשה את הלוגו המכוער הזה של בת-דור.

הניה: איך היה לעבוד ככוראורף עם הלהקה?

יהודה: שוב פעם, יש לי רק קומפלימנטים. אני עשיתי עבודה Desert Poem [1978] עם מוזיקה של דביוסי. לקחתי את אוהד נהרין ורקדנית שקוראים לה אמנדה מקולומביה, יפהפייה, ג'נט ואני. עשיתי קוורטט. ובמוזיקה הזאת, בדביוסי יש צד שהוא אש וצד שהוא מאוד לירי. אז ג'נט ואני עשינו את האש. הייתה לה שמלה אדומה, ואוהד ואני היה לנו אוברול כזה, קצת.. ואוהד ואמנדה […] היו יותר הלירי. זה לא בלט ארוך, זה 15 דקות. ושמתי על הבמה גזע של עץ שיטה, שהוא בלי עלים כבר. רק הגזע. וקראתי לזה Desert Poem. […] הייתי אז כוראוגרף צעיר, אבל בכל זאת היו לזה קוים של בלט יותר. זה היה בלטי. והיא [אורדמן] מאוד אהבה את זה. ובחזרות הייתה עובדת איתי, ואני אמרתי, בואי ננסה את זה … אף אחד לא ראה אותך עם הרגליים … קופצת וזה … בואי … והיא נכנסה, והייתה נכנסת נורא ליצירתיות. נורא אהבתי לעבוד איתה על כוראוגרפיות …. והיא גם [אהבה]. דרך הלהקה למדתי גם שכדי להיות כוראוגרף אתה צריך שתהיה לך להקה, אתה צריך לעבוד יום יום. you have to build your own language. השפה שאני כל הזמן רואה היא כל כך redundant כל פעם כשאני נכנס לחזרות הכל אותו הדבר, כולם עושים את זה … כולם סובלים ככה … וכולם סבלו … כולנו סבלנו, כולנו צחקנו, כולנו מכירים את זה. אם יש לך משהו חדש להגיד, תגיד. אם אין לך … והתחלתי גם לחשוב על עצמי ככוראוגרף, בזמנו כשהייתה לי להקה בסן פרנציסקו. התחלתי להרגיש  שאני מעתיק דברים שראיתי בעבר, … אני יוצא למקומות שאני מרגיש safe. לאט לאט התיישבתי ואמרתי – איפה אני באמת טוב, איפה אני יכול … והתגליתי כמורה. וכמורה הייתה לי הצלחה שלא להאמין דבר כזה בארצות הברית, במיוחד בסן פרנציסקו. אנשים כמו [מיכאיל] ברישניקוב כמו [נטליה] מקרובה … [באו לקחת שעורים אצלי] בגלל שעבדתי איתם לאט ונכון, ולא לחצתי אותם לעשות תרגילים מסובכים. נטשה [נטליה מקרובה] כל כך אהבה, היא הייתה אומרת לי אני מתחממת, אני יוצאת  מהשעור שלך ואני … בוא תעבוד איתי על החזרות על יוג'ין אונייגין [כוראוגרפיה: ג'ון קרנקו לבלט שטוטגרט, 1979]. ככה זה התחיל.

הניה: זאת הייתה שיטה שאתה פיתחת?

יהודה:  לא. אני הבנתי שבלט, בלט זה שפה מאוד פשוטה. זה קווים ישרים, יש צורות, יש כוונים. אפשר ללמוד את זה בשבוע. … יש לזה, לדעתי, יופי … זה כמו מוצרט, אני יכול לשמוע אותו עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם. ועכשיו בשנים האחרונות נכנס גם הצד הווירטואוזי, רקדנים עושים דברים שהם מאוד אקרובטיים. אבל שוב פעם ההבנה הזאת של לעבוד לאט, מסודר, עם קוריקולום – זה בא מג'נט. […] היא הייתה 'נוקשה', כי אנחנו לא ידענו מה זה למתוח רגל … [צוחק] ואני לא יודע, גם כל מיני אישיות התפתחו בעולם הריקוד בתקופה הזאת, מכיוון שנסענו בעולם. […] אני רואה את התקופה הזאת בדיוק כמו שאת רוצה לכתוב בספר [בת-דור: סיפורה של להקת מחול, 2020, רסלינג], תקופה של לימוד מתמיד. עבודה. יש לי כל כך מזל בחיים … יש לי כל כך הרבה מזל שאני נפלתי על … הפגישה הזאת בחנות 'משכית'. [צוחק] ואנשים […] שתמיד לא הספיק, שלא קבלו מספיק תפקידים כי לא היו בלהקה וכן היו בלהקה… [אחרים] שאחרי שנים הגוף שלהם לא היה מתאים ל…לכל אחד [ואחת] הייתה סיבה לא להיות מרוצה…כי הם לא ידעו מה זה…שוב פעם, כי אף אחד לא ידע איזה יהלום אנחנו תפסנו. זה אותו הדבר כמו שאני פה, אני מסתכל על החיים שלי. אני אומר שפה יש משהו, צלבים [הצטלבויות]. אני מגיע להודו ואני פוגש את הבחור, אני מאמן אותו שנתיים, ואני שולח [אותו] לרויאל בלט [בהמשך לשיחה] בסלפון [בטלפון נייד] עם המנהל של הרויאל בלט. צילמתי אותו עושה וריאציה ואמרתי, מה נעשה איתו? אחרי שעה אני מקבל טלפון בחזרה מכריסטופר [מהרויאל בלט], והוא אומר לי: "אני לא מאמין. אני יושב בשדה התעופה של אטלנטה ואני לא מאמין למה שאני רואה". Congratulations, הוא התקבל לשלוש שנים free… הוא קבל את RBS Nadia Nerina Scholarship. כל העולם עשה וואו. ועכשיו עושים סרט על זה. על ילד ממומביי, על אמיר. איפה זה פריז? כמה יבשות יש בעולם? [צוחק]

הניה: איזה כייף לך שאתה יכול לתת …

יהודה: אבל זה לא לתת, זה להכיר, תשמעי אני עובד עם … לראות את ה-instrument הנכון הזה והקווים ולדעת איכשהו להעביר …

הניה: איך הגעת לשם בכלל?

יהודה: למומביי?

הניה: כן.

יהודה: הלהקה הקיבוצית פיטרה אותי. [צוחק]

הניה: את זה אני זוכרת.

יהודה: זה דברים ש… זה מעבר לבינתי […] הייתה לי עבודה להתחיל את 'מסע', להביא רקדנים ארצה, רקדנים יהודים, וכל  יהודי שאני מביא מקבל 5,000 $.

הניה: דרך הסוכנות?

יהודה: מהסוכנות. התחלתי לנסוע בעולם עם יוקו הרדה והיו המון רקדנים, מוכשרים ודה דה דה… הלכתי לסוכנות לאבי, הוא היה המנהל. אמרתי לו…

הניה: זה היה רעיון שלך – 'מסע'?

יהודה: לא. 'מסע' היה כבר קיים. 'מסע ריקוד' זה רעיון שלי. לא היה 'מסע דאנס'. היו 'מסע של רופאים', 'אחיות', …'ארכיאולוגים',… לא היה 'מסע ריקוד'. אמרתי לו … איך אני יכול לדעת מי יהודי ומי לא יהודי? ומה זה כל כך [משנה]? … אז הוא אומר, אתה יודע מה יהודה? אתה צודק. הרעיון של 'מסע' הוא להביא אנשים צעירים לישראל, פותחים להם את הדלת, את החלון לראות. הם Experience Israel שישה חודשים, הם חוזרים אחר כך לארצות הברית ואומרים לא רק הורגים שם פלסטינים, יש שם אמנות … אז התחלתי להביא רקדנים, הוא נתן לי את הכסף, הוא לא שאל… בתכנית השלישית נשיא המדינה [שמעון] פרס בא, ישב עם כל הרקדנים. הוא לא שאל: אתה יהודי? הוא שאל: מאיזה ארץ אתה? אני מקולומביה, אני מיפן, אני משוויץ, אני מזה, אני מזה. אבל איפשהו כמה מהרקדנים, […] התחילו להגיד לרמי [באר] יהודה משקר, הוא מביא אנשים שהם לא יהודים, והם מקבלים כסף. וזה התחיל להיות ככה לא […].

[…] מי שבאמת מנהל את מסע זה מי שמביא את הכסף. וזה כל כך הרבה כסף…

[…] אמירה [תאומי, המנכ"לית] פיטרה אותי … ואת שרהל'ה שנינו שעבדנו ועשינו את זה… יוקו [הרדה], שהייתה רקדנית בלהקה ועברה להודו, צלצלה: בוא תלמד בהודו, בוא. אז יוקו עשתה את הקשר. באתי לניו דלהי, זה גם סיפור … פה עושים מזה סרט. [צוחק] נורא לא אהבתי את ניו דלהי, לכלוך…סרחון, זה לא בשבילי. חזרתי, בדרך לישראל, אשלי לובו המנהל, אמר לי בוא איתי רק לשבוע למומביי. כשנכנסתי למומביי אמרתי, אוקיי, עיר פחות או יותר נורמלית, או מערבית, או יותר, את יכולה להרגיש יותר חופשית, גם כן עיר משוגעת. אז נשארתי, התחלתי ללמד, והנה… אותו ה-miracle של בת-דור קורה לי פעם שנייה. אני cross שני ילדים. אמיר היה בן 11 ומאניש היה …שני ילדים. אני מתחיל ללמד אותם ונדהם מה-talent, מהיופי. פניתי ל'ג'ופרי בלט', נתנו להם סטיפנדיה אבל הם לא קבלו ויזה. פניתי ל'אורגון בלט תיאטר', על המקום הם התקבלו, היו שנה באורגון. הוא [מאניש] יודע שהוא לא קלאסי, קלאסי, קלאסי. … אז הוא בחר את הלהקה הקיבוצית … אמיר משגע את כל העולם. הילד עף באוויר, עף, לא ראיתי דבר כזה … כשהוא עף באוויר הכל relaxed. ולא היו לי סטודיואים, אני בבומביי, בחדרים כאלה, שנתיים וחצי לימדתי אותו ועכשיו הוא ברויאל בלט. הוא נחשב לאחד הבנים הכי טובים שלהם. הוא מתקשר שאנטוני דואל [Dowell] הגיע להעביר להם שעור. הוא מתרגש. [צוחק] אז משהו פה, כמעט mythical קרה אצלי, שהיה לי את ה-cross הזה עם בת-שבע וג'נט, שנתנו לי חיים ארוכים בעולם הריקוד במיוחד בסן פרנציסקו ובניו יורק, אחר כך חזרתי ארצה. בארץ אף אחד לא.. לא נתנו לי… אין אף אחד שצלצל ואמר תן שעור. נתתי אצל עדה [אורני, הסדנא להכשרת רקדנים בחיפה], …אני טוב, אני יודע שאני טוב בזה. לא רק שאני טוב אני פיתחתי אפילו את ה-voice שאני מדבר בשעור – אני מדבר מהבטן, שהקול יהיה יותר ברור. וזה בא לי אוטומטית, שהשעור הוא אף פעם לא עלי, זה לא שעור שלי, זה שעור שלהם. זה מה שהם צריכים. והנה זה עובד, וזה עשה לי חיים, ואני מגיע למומביי, ואני שוב פעם אני cross , זה היה בכל העיתונות, בטלוויזיה …

הניה: תודה רבה!!       

הערות

  1. גאדס הגיעה כדי להעמיד את Dark Elegies (1937) של אנטוני טיודור ב-1976. תודה לאלדד מנהיים ולמיכל חסון.

השיחה עם הניה רוטנברג התקיימה בתאריך 31 בינואר, 2018 בדירתה של חן מסיל בחיפה, שם התארח יהודה מאור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.