מחקר היסטורי של המחול – סוגיות והיבטים

"אם הערך האסתטי אינו קיים, הרי שתולדות האמנות אינן אלא מחסן ענק של יצירות שהרצף הכרונולוגי שלהן חסר כל משמעות. ולהפך, רק בתוך ההקשר של ההתפתחות ההיסטורית של אמנות כלשהי ניתן להבחין בערך אסתטי". קונדרה, 2006, עמ' 13.

התפקיד המסורתי של ההיסטוריון הוא לכתוב היסטוריה ולפרש אותה, בו-זמנית. אבל, עלינו לקחת בחשבון כי למרות הנסיונות שלנו להקים או לבסס את מה שקרה בעבר, אי אפשר להחיות כל דבר. לכן, המשימה המוטלת על ההיסטוריון כרוכה בנטילת אחריות להבחנה בין החשוב לבין השטחי, ובין המרכזי לשולי. בחירות כאלה נעשות, בדרך כלל, מעמדה של חוקר, בין אם היא מוצהרת או לא, והיא משקפת את דרישות המחקר שבו הוא עוסק.

שיטות העבודה של ההיסטוריונים מבוססות על מקורות, משקעים או עקבות העבר שהם לעיתים מקוטעים ולא שלמים. המקורות מוערכים ונאמדים מבחינה ביקורתית, מקובצים ביחסים ומבנים הגיוניים ואז באמצעות פעולת הכתיבה, המוגדרת לעיתים כהיסטוריוגרפיה (כתיבת ההיסטוריה), נוצר הבסיס לקשר ההיסטורי. מכיוון שהכתיבה ההיסטורית עוסקת ביצירה מחדש של העבר, היא נשענת על תיאורים ועל סיפר מקשר, על פירוש העבר ושימוש בטכניקות ניתוח. שיוך ההיסטוריה למדעי הרוח ומדעי החברה מאשר שבאופן מהותי תחום זה, הרחוק מלהיות מדע מדויק, דורש יכולות בעריכת סינתזה, הסקת מסקנות, פירוש ולעיתים שיפוט והערכה. מכאן, שההיסטוריה היא במהותה דיסיפלינה 'פתוחה' הנוחה לקבל פירושים חדשים.

ההיסטוריה שנתפסה כחושפת את 'האמת' ולא עוד, צריכה להיות מוחלפת בשיטה של ריבוי תיאורים הנבנים בהווה. הבסיס התיאורטי שעליו מבססים ההיסטורינים את הסיפר שלהם צריך להכיר בחשיבות הפירוש מההצהרה הראשונה של הבעיה ומהבחירה הראשונה של הארכיון והחומרים, אך גם במודעות של הידע הוא חלקי; ששדות כוח מארגנים ושרויים בשיח הקשור בחומר.

תיעוד מדויק וזהיר הכרחי לניתוח ריקודים כמו להיסטוריה, לאנתרופולוגיה ולשיחזור. אבל, אין זה מספיק כשלעצמו. יש להבין את המונח 'מסמך' במובנו הרחב, המשקף את העובדה שכל מסמך נוצר למטרה מיוחדת על ידי מחברו. מעטים החוקרים בהיסטוריה של המחול החושפים את האסטרטגיות השזורות בכתיבת מסמך האמור להיות עובדתי. זה רלוונטי לא רק משום שמאגר הנתונים הוא מקוטע לעיתים, אלא בגלל הגישה הסובייקטיבית של החוקר. חשיפת הבסיס שעליו מתקבלות החלטות דורש מודעות גבוהה לחומרים ובקירות בתיאוריות ביקורתיות מודרניות כדי לשמר את הרוח המיוחדת של הפעולה.

ניתוח הסטורי של ריקוד היא שיטה אקדמית המספקת קשרים בין עבר והווה, ואפשרות לבחון את האז והעכשיו דרך לימוד העבר. במילים אחרות, ניתוח הסטורי יכול להדגים כיצד דרך לימוד העבר אפשר לדמיין את ה"אז", ללמוד את ה"עכשיו", ולבחון כיצד עקבות העבר נוכחים ביצירות ההווה. ניתוח הסטורי יכול לעסוק במהות הכרונולוגית של התחום, אך גם לאפשר בחינה של התפתחויות לא מתואמות לאורך ציר הזמן. התרומה העיקרית של שיטת מחקר זאת לתחום המחול היא בחשיפת פעילות אנושית מורכבת המשרתת מטרות שונות, ובפיתוח צורות סדר רבגוניות המתרבות במהירות, משגשגות ושוקעות, או משתנות על ציר הזמן.

בעברית, המלה 'תולדות' שונה באופן מהותי מהמלה הלטינית 'היסטוריה'. לאה דובב כותבת כי "היסטוריה – 'סיפור' – בהחלט יכול להיות, ולייצר, תוואי הצטברותי, מטולא, אקראי, ואפילו מזדמן" (2002, עמ' 24). גם אם 'הסיפור' אינו בדוי, הוא מורשה להכיל "כתמים לבנים ומעקפים". מן המלה 'תולדות', לעומת זה, מלשון לידה והולדה, משתמעת גנאולוגיה ולא סיפור, ויש לה צליל פטריארכלי ומגמה קווית. היא ממשיכה וטוענת ש"המלה 'סיפור' מניחה את המתקבץ ככתמים ברשת פתוחה; 'תולדות' מחזיקה הנחה דטרמיניסטית ומהותנית בדבר תבנית קבועה, או גם דגם טהור, ההולכים ונחשפים מדור לדור על אף ההשתנות המקרית-לכאורה, של הופעותיה" (שם, עמ'ו 24).

ההיסטוריה של המחול כגוף ידע ולימוד ההיסטוריה של המחול כפעילות מלומדת, יוצרים יחד את אחת המתודולוגיות המרכזיות של מחקר מחול (מתודולוגיות מקובלות אחרות הן ניתוח ריקוד, לימודי מחול, ניתוח סוציולוגי, או אנתרופולוגי). העיסוק באמנות הריקוד היא שהעניקה ליוצרים הנערצים בדיעבד את מעמדם, אבל רק משהחלו לראות בריקוד ערך – ייחודי ואסתטי – יכלו הבלטים המופיעים ברצף להתגלות כבעלי היסטוריה משלהם. התרומה העיקרית של ההיסטוריה של המחול למחקר המחול היא בחשיפת פעילות אנושית מורכבת המשרתת מטרות שונות, ובפיתוח צורות סדר רבגוניות המתרבות במהירות, משגשגות ושוקעות, או משתנות על ציר הזמן.

בלימוד ההיסטוריה של המחול חשוב לדון בטבעה של היסטוריה כדיסציפלינה בכלל ושל ההיסטוריה של המחול בפרט, להתייחס לשאלות המהותיות כמו מה מרכיב את ההיסטוריה של המחול? מה המטרות שהדיסיפלינה הזאת משרתת? או איזה תפקידים יש להיסטוריון של ריקוד? דיון זה בצורה ובמטרות אלו יכולים לבאר ולהעשיר את הבנת האופי של לימודי ההיסטוריה של המחול. 

הגישה המסורתית להיסטוריה החלה להתמסד במרכז אירופה כדיסיפלינה אקדמית עצמאית רק במחצית השניה של המאה ה-19 (Marwick, 1989, עמ' 43). בתוך הקשר זה נחשבת ההיסטוריה של המחול בחוגי האקדמיה כ"קרובת משפחה ענייה" או "צעירה מדי" מכדי להתייחס אליה בכבוד הראוי. אבל אלה לא כל הבעיות של דיסיפלינה זאת. חוקרת המחול ברברה ספרטי (Sparti, 1996), טוענת שחקר העבר של המחול לוקה עדיין בחסר מסיבות שונות, בהשוואה לריבוי ורמת המחקרים ההיסטוריים הנעשים בתחומי המוזיקה והאמנות החזותית, לדוגמא. לטענתה, במדינות כמו איטליה וצרפת יש עדיין ארכיונים המכילים מסמכים רבים שדורשים טיפול, ובנוסף, עדיין לא מוצתה חקירה היסטורית רצינית של ריקוד מלפני המאה ה-20. סוגיה אחרת שהיא מעלה היא קיום ארכיונים עשירים שהיסטוריונים של המחול עדיין לא טיפלו בהם בין אם בגלל שקיומם אינו ידוע להם, ובין אם בגלל שהם לא מספיק מתעניינים או לא מספיק מיומנים כדי לעסוק במחקר.

באמנות המחול יש הקשרים היסטוריים כמעט בכל דבר שבו אנו נוגעים. כל צעד בשיעור הבלט נטוע במסורת ושינוי של מאות שנים. כל אסטרטגיה כוראוגרפית נשענת על קבלה או דחייה של אסטרטגיות של יוצרים אחרים, בין אם נוצרו לפני שנים רבות או רק אתמול. את ההיסטוריה של המחול, השלובה בשדות הלימוד רבים, ניתן לחקור במגוון דרכים. ניתן לחקור אותה כשדה נפרד שבו ההתרחשות יכולה להיות ארוכה וצרה (לדוגמא: מהבלט החצרוני ועד היום) או קצרה (מחול פוסטמודרני באמריקה). אפשר לחקור אותה במבחר הקשרים כמו חברתיים, דיאלוג עם אמנויות אחרות ועוד. אפשר לגשת להיסטוריה מהפרקטיקה של היום כאמצעי מעורר עניין, או לנקוט עמדה מסורתית הנעה מהעבר להווה.

היבטים היסטוריים של אמנות המחול

ג'ון לייסון (Layson, 1994) מציגה מודל המאפשר לבחון את ההיסטוריה של סוגי המחול השונים (B) על ציר הזמן (A), תוך הארת הקשרי המחול (C).   

       

  1. ריקוד על ציר הזמן (A)

ציר הזמן הוא יסוד בסיסי המגדיר את המאפיינים לשטח הלימוד, במקרה שלנו הריקוד, ומאפשר מגוון גישות לבחינת ההיסטוריה.

הגישה המסורתית לבחינת ההיסטוריה של הריקוד נעשית באמצעות לימוד שיטתי המכסה את כל ההיבטים של ריקוד. היא יוצאת מה'פרה-היסטוריה' ומסכמת במחול של האתמול; או, בוחרת בפרקי זמן מסוימים מתוך המכלול. היתרונות של צורת לימוד זאת הם בהתקדמות קבועה לאורך זמן כך שמאפיינים רבים, כמו התפתחות סגנונות ריקוד, יכולים להיות ממוקמים בקלות מבחינה היסטורית. החסרונות של גישה זאת גדולים. למשל, כשמלמדים תקופת ריקוד כמו ה'פרה-היסטורי', הפרק נלמד כמכלול אחיד בשל חוסר עדויות ומסמכים. הבעייתיות הנובעת מהניסיון להכיל תקופת זמן כל כך גדולה, עלולה להוביל להכללות שטחיות. בנוסף, בלימוד כזה יש תמיד סכנת כניעה לתפיסה שהריקוד, כמו פעילות הומנית כללית אחרת, משתבחת ככל שהזמן מתקדם.

לימוד ממוקד בתקופה מסוימת יכול לפתור חלק מהבעיות, מכיוון שפרקי הזמן שנבחרו מאפשרים מחקר מעמיק יותר. אלא, שהחיסרון בגישה זאת הוא שהמיקוד עלול לבוא על חשבון הבחנה במגמות ארוכות טווח, ועל חשבון הבנת הסיבות להתפתחות או לשקיעה של סגנון ריקוד בתקופות רחוקות או קרובות יותר. אבל, התמקדות בלימוד ריקוד בתקופה מבודדת מאפשרת חקירת פרטים ותשומת לב לאירועים יחידים וליחסים ביניהם על פני ציר הזמן.

המודל של 'ריקוד לאורך זמן' שימושי ויעיל מכיוון שהוא מבטיח את מיקום האירועים בסדר כרונולוגי ובתוך מסגרת זמן. יחד עם זאת, המקורות הנמצאים ללימוד ריקוד אינם אחידים, אם כי הם מתרבים ככל שהמאה ה-20 מתקדמת. זה אומר שהאפשרויות ללמוד ריקוד מלפני המאה ה-20 מתעכבים לעתים בשל חוסר משמעותי של מקורות. גורם זה משתקף גם בהיות הריקוד אמנות בעלת צורה חולפת, רק במחצית השנייה של המאה ה-20 התמסדו לימודי מחול כמקצוע אקדמי, ועל כל זה נוסף איבוד חומרי ארכיון לאורך הזמן.

כאן המקום גם לציין שהמודל היסטורי של חקירת ההיסטוריה של המחול לאורך זמן עם החץ לעבר העתיד, הוא לא האפשרות היחידה. בפועל, יש דוגמאות המציגות שימוש במסורת שבעל-פה ובהיסטוריה שבעל-פה כדרכים ללימוד סוגי מחול ייחודיים, כמו למשל במחקר אנתרופולוגי. במקרים שכאלה ה'כאן' וה'עכשיו' מספקים את נקודת המוצא ללימוד היסטורי המנוהל 'לאחור' בזמן.

2. סוגי הריקוד (B)

אלה סוגי המחול (ציר B) שאפשר לבחון את התפתחותם על ציר הזמן:

ציבורי I חינוכי I פנאי I דתי I חברתי I רפואי I תיאטרלי I מסורתי I ועוד

המושג סוגי מחול הוא ברמה המקרו-קוסמית הנובעת מהתפקודים וההקשרים שלו. הבחנה יכולה להיות של ריקודים מסורתיים, שבדרך כלל הם כוללים ריקודים טקסיים, ריקודי חגיגה וריקודים עממים. סוג אחר הם ריקודים חברתיים, שהם פופולריים כמו ריקודים מסורתיים, המדגישים את היחסים בין הפרט והקבוצה. כשהם מתפקדים כצורת בידור הם עשויים לעבור שינויי אופנה מהירים. כאשר מתקרבים לרמת המיקרו אפשר לערוך חלוקת משנה של סוג ריקוד בדרכים שונות. למשל חלוקת המחול התיאטרלי לפי בסיסים גיאוגרפיים המשפיעים על הסוגה, הסגנון והמושגים המארגנים.

לדוגמא: מחול תיאטרלי

שילוב ממדי הזמן עם סוג הריקוד יאפשר למרחב המקיף של תקופה היסטורית במחול להיחשף באופן חלקי ויאפשר שכל אחד או יותר מתת החלקים, בקומבינציות שונות, יילמד במסגרת תקופות נבחרות של זמן.

3. הקשרים של מחול (C)

המחול מוגדר באמצעות ההקשרים שלו: שיקולים של מקום, מיקום, הקשר אמנותי או חברתי. הצורך ללמוד ריקוד בתוך הנסיבות המתאימות וביחס לרעיונות ומגמות שכיחים הכרחי אם רוצים שהריקוד יהיה מובן הן במונחים שלו והן בהקשרים הרבים שבתוכם הוא מתקיים.

כמה דוגמאות להקשרים אלה:

אסתטי, אמנותי, תרבותי, גאוגרפי, פסיכולוגי, חברתי, אנתרופולוגי, פוליטי, וכו'

בגלל שההקשרים שבהם הריקוד מתקיים הם רבגוניים, קיים מתח פוטנציאלי בין לימוד הריקוד לעומק לבין יצירת הקשר עם המסגרות של ההקשרים הרחבים והמיידיים. בחינה מדוקדקת וניתוח של הריקוד החסרה את ההקשרים התוחמים הזמניים שלו עלולה להיות לקויה מכיוון שהריקוד הוא גם חלק וגם נובע מההקשרים שלו. באופן דומה, גישה של הקשרים רב-תחומיים קיצונית יכולה במקום ליידע את לימוד הריקוד, לחסר אותו. רצוי תמיד למצוא שיווי משקל בין הקצוות. 

לסיכום, הסוגיות השונות העולות מהדיון בהיסטוריה של המחול מציגות את הדיסיפלינה כגוף ידע חשוב בלימודי המחול כיום. בכתיבת הנרטיבים של ההיסטוריה של המחול טקסטים רבים יכולים להימצא במרחב שבו נוצרים הפירושים. חוסר היציבות של המקורות או הסגירות והרבגוניות של ההדים הנוצרים במרחב זה הם העושים את ההיסטוריה של הריקוד למסוכנת אך בה בעת גם מרתקת.

ברמת המקרו נעסוק במחול תיאטרלי וברמת המיקרו נתחום אותו גיאוגרפית לתרבות המערב. במרחב הזה נתמקד בשלוש סוגות: הבלט, המחול המודרני ותיאטרון-המחול. נבחין בהתפתחות הסגנונות, מראשית המחול התיאטרלי ברנסנס ועד לתקופה המודרנית והפוסטמודרנית שעליה יש לנו תיעוד רחב מאוד. מבחינה תכנית נתייחס בעיקר ליצירות עצמן בהקשר שלהן, אך נבחן גם יוצרים ומבצעים יוצאי דופן ולעתים נבחן גם את מקומו של הקהל במופע התיאטרלי.

ביבליוגרפיה

Layson, June. Historical Perspectives in the Study of Dance. Adshead-Lansdale, Janet. & Layson, June. (Eds.) Dance History: An Introduction, London: Routledge, 1994, pp. 3-17.

Marwick, Arthur. The Nature of History, London: Macmillan, 1989.

Sparti, Barbara & Adshead-Lansdale, Janet. Dialogue: Dance History – Current Methodologies, Dance Research Journal, 28:1, Spring 1996, pp. 3-6.

דובב, לאה. סטודיו: כתב עת לאמנות. גיליון 133, מאי-יוני 2002, עמ' 10-27.

קונדרה, מילן. המסך. תל אביב: זמורה-ביתן, 2006.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.