המעגל במחול התיאטרלי

"המעגל מהווה את התנועה המלאה והמושלמת."

ואסלב ניז'ינסקי (אצל נאמן וברטל, 1978, עמ' 77).

"אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע […]

ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת את כל האור ומאירה לגוף ונאור הכל."

ישעיהו תשבי (ספר הזהר, כרך א', רמז).

המעגל מהווה את אחת הצורות המרכזיות בריקוד. במהותו הוא תבנית דינמית, בסיס לכל תנועה סיבובית ותנועה מתמדת. למוטיב הצורני המעגלי נלוות משמעויות מבניות-תנועתיות וחברתיות-היסטוריות (נאמן וברטל, 1978). בשל צורתו – אין לו התחלה ואין לו סוף – הוא מסמל את הקוסמי והנצח. בשפה כוראוגרפית המעגל מסמן סדר חברתי או את הפרתו. מכיוון שאין לו התחלה או סוף, הוא נושא עמו גם מטען סמלי שוויוני, המחזק את אחדות הרוקדים האוחזים זה בידי זה, ואת תחושת האחווה והשיתוף של הקבוצה. גם למבט הרוקדים במעגל יש משמעות: בין אם הוא מופנה פנימה לעבר הרוקדים, או פונה החוצה לעבר העולם.  

Children’s Dances, by Hans Thoma (1872)

המחול התיאטרלי משאיל את מוטיב המעגל מריקוד העם והחברה על מנת להתמודד עם סוגיות חברתיות-פוליטיות כמו מגדר, הטמעת היחיד בתוך הכלל, היחיד מול הקבוצה, השלכות של פריצת המעגל והתפוררותו, חיפוש אחר קול יצירתי או מבע תנועתי אישי.

הורה (2009) של אוהד נהרין ללהקת בת-שבע, מתכתב עם ריקוד עם ישראלי בעל אותו השם. ההורה, ריקוד העם הישראלי,הוא ריקוד מעגל בעל אופי דתי-אקסטטי בתרבות החלוצית המזוהה עם האתוס של הציונות וישראל. הריקוד מדגיש את הצורך לחזק ולהתחזק, את הישאבות היחיד לתוך המעגל הקבוצתי ואת היטמעותו בעדה המלוכדת (אלמוג, 2004, עמ' 360).

ילדי כפר אונים בכפר סבא רוקדים הורה, 1948

נהרין שומר ביצירתו על היסודות הללו כזיכרון מהדהד בריקודו, שבו לכל אחד מאחד עשר הרקדנים אוצר תנועות משלו. לאורך כל הריקוד הוא מפזר

איזכורים, התייחסויות וציטוטים מוכרים שמאובזרים במגירות הזיכרון" והופך אותם לחוויות חדשות, לעיתים בהתייחסות הומוריסטית. בלהקה שאין בה כוכבים במכוון, בוחר נהרין להבליט ולהדגיש את ה"גוונים השונים שבתוך האנסמבל הנפלא הזה, שכוחו אדיר כקבוצה, לא פחות מאשר ביחידים שמרכיבים אותו.

יודילוביץ', 2009.

חווית צפייה זו היא המושכת באיטיות את הצופים פנימה, אל ההתרחשות בתוך קופסת הבמה השטופה ירוק. 

אחד הריקודים הבולטים בעידן המודרני המדגישים את מרכז המעגל ביחס להיקפו הוא פולחן האביב (1913) של וצלב ניז'ינסקי אותו יצר לבלט רוס של דיאגילב. ההשראה לריקוד הוא פולחן פגאני ברוסיה הקדומה, מנהג סלאבי שבו בלילה הקצר ביותר בשנה, ה-21 ביוני, נשים וגברים עירומים יוצאים לנהר לרחוץ ולקיים יחסי מין. הריקוד היה ניסיון להציג התעוררות רגשות אנוש בחברה פרימיטיבית. בחלקו הראשון רוקדים חברי השבט ריקוד פולחן של הערצה לאדמה. בשני, נערה צעירה הנבחרת על ידי השבט, נאלצת לרקוד עד מותה מאפיסת כוחות. היא מסמלת את מרכז המעגל שסביבו מתרחש הטקס על ידי נערות השבט הרוקדות בתנועה אקסטטית. מעגל הנערות הסוגר עליה, אינו מאפשר לה להימלט ולחזור אל מעגל החיים והתנועה המתמדת. גם בשאר הריקוד נעים הרקדנים במעגלים, המפוזרים כמו ביד מקרית על הבמה, כשפניהם מופנות לעיתים לפנים המעגל. גילויי המיניות בריקוד בוטאו בתנועות ובמחוות 'פרימיטיביות' שנראו לראשונה על הבמה במסגרת סגנון הבלט הקלאסי מסורתי. אבל יותר מכל עוסק הבלט במצבן הנפשי של הנפשות הפועלות, כשחיים ומוות שזורים לצלילי המקצבים המהדהדים של סטרווינסקי. הריקוד שוחזר לראשונה ב-1979 על ידי מיליסנט הודסון, והוצג ב-1987 על ידי בלט ג'ופרי בארה"ב. בין הכוראוגרפים הידועים שעיבדו את הריקוד: פינה באוש ב-1975; מרתה גראהם ב-1984; אנז'לין פרלז'וקאז' ב-2001; או עמנואל גת ב-2004.  

ריקוד אחר שמדגיש את מרכז המעגל הוא בולרו (1961) של מוריס בז'אר לבלט המאה העשרים. הריקוד נוצר כסולו ארוטי ופרובוקטיבי לבלרינה דוסקה סיפניוס (Sifnios). על במה עגולה ומוגבהת, כמו שולחן בטברנה ספרדית, רוקדת כוהנת פולחן ארוטי-היפנוטי המהווה את מרכז המעגל אותו סובבים כארבעים גברים. הרקדנית מעוררת את הגברים היושבים על כסאות, עד שהם מזדקפים, וסובבים אותה בריקוד. המתח המיני מתעצם עם התגברות המוזיקה של רוול, ומתפרק כשהרקדנית קורסת לרצפה והרקדנים קופצים ונוחתים על רצפת הבמה המוגבהת באפיסת כוחות. בין הביצועים הבולטים של הריקוד: חורחה דון – 1966; מאיה פליסצקאיה – 1975; או סילבי גיים (Guillem).  

Fase של אנה תרסה דה קירסמייקר מ-1982 מבוסס גם הוא על צורת המעגל. הריקוד, המורכב משלושה דואטים וסולו אחד, נוצר למוזיקה הרפטטיבית של סטיב רייך. דה קירסמייקר משתמשת במבנה המוזיקלי כדי לפתח ניב תנועתי עצמאי שאינו משרטט את המוזיקה, אלא מוסיף לה ממד חדש. המוזיקה והריקוד מתחילים על בסיס עקרון של תהליך התפתחות שמתרחש באמצעות שינויים זעירים. ב-Piano Phase שתי הנשים מסתובבות סביב הציר של עצמן ומתנודדות בקווים מקבילים; ב-Come Out הן נטועות בתנוחה על שרפרפים, כשהן מתפתלות ומנופפות ב ידיהן; ב-Violin Phase  דה קירסמייקר משרטטת צורת מנדלה (המנדלה, מעגל בסנסקריט, היא דיאגרמה סימבולית המורכבת מעיגול המכיל בתוכו ציור או סימן גרפי אחר, וקיימת בתרבויות רבות), כשהיא נעה בתנודות שמצטברות ומתחילות לפרוח ככל שהיא משרטטת ברגליה בקפדנות את המסלול המעגלי שעובר כל הזמן דרך מרכזו; ב-Clapping Music שתי הרקדניות רצות על המקום תוך כדי תנועה הדרגתית באלכסון.

צורת המעגל מהווה בסיס צורני של לידת הפניקס (2004) התומך במסר שלו, ברעיון ההתפתחות האינסופית.לידת הפניקס, מחול אקולוגי אישי, נוצר על ידי נועה ורטהיים ללהקת ורטיגו ועוסק בדיאלוג בין האדם לבין מקום. במהלך המופע הרקדנים, הכוראוגרפיה, המוזיקה והקהל מתחברים וחשופים לעוצמת הטבע, לאדמה, לעונות השנה, למקום, לגוף, לפעימות הלב, לזמן, למראות, לצלילים ולתחושות, ולייחוד של האדם השב ונולד באמנות. הקהל יושב על שרפרפים קטנים או כריות בהיקף זירת הריקוד, ויכול לחוש את נשימת הרקדנים וזיעתם. הוא רואה מקרוב מאוד את התפלשותם באדמה, ואת הדיאלוגים ביניהם. אתוס הפניקס, עוף החול האגדי, מסמל את האדם ואת האמנות המתגלים בתחילת המופע ונעלמים בסופו מבלי להשאיר עקבות, עד לבריאתו מחדש באירוע ובמקום אחרים. הנושא מגולם באמצעות תנועה אותנטית ויומיומית שבוחנת את מוטיב המעגליות והחזרתיות של החיים בטבע. הכיפה הגאודזית הגדולה, של לידת הפניקס, ממוקמת מחוץ לאולם התיאטרון המסורתי. הריקוד מתחיל עם האור הטבעי הדועך לקראת שקיעה, ומתמזג בהמשך עם התאורה הנענית לאור הטבעי של הזריחה, לקראת סיומו. הכיפה הסגורה בפני עצמו אך פתוחה אל הנוף מאפשרת את חדירת האלמנטים של הטבע לתוך האירוע המחולי, ושומרת על הזרימה בין הפנים לבין החוץ, בין האמנות לבין המציאות. 

לסיכום, ריקודים אלה מדגימים דרכים שונות להשתמש בצורת המעגל על ידי כוראוגרפים שונים, בזמנים שונים ובסוגות ריקוד שונות. נהרין מפורר את המעגל כדי להתייחס לאתוס החלוצים לפני קום המדינה. ריקודי הפולחן של ניז'ינסקי ובז'אר בעלי סממנים ארוטיים, ומדגישים את נקודת המרכז של המעגל, ואילו יצירותיהן של קירסמייקר וורטהיים מבוצעות גם מחוץ לבמת התיאטרון, ויוצרות זיקה עם ביטויים של המעגל בתרבויות אחרות.   

ביבליוגרפיה

יודילוביץ', מרב. אחד בשביל כולם. Ynet, 10 ביוני, 2009.

אלמוג, עוז. הצבר – דיוקן. תל אביב: עם עובד / ספרית אופקים, 2004.

נאמן, נירה., וברטל, לאה. התנועה מודעות ויצירה. תל אביב: ספרית פועלים, 1978.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.