"ליה אנדרסון, רוקדת ומציירת את העבר בהווה" הוא מאמר שכתבתי ופורסם באסופת המאמרים Decentring Dancing Texts (2008, הוצאת פלגרייב ומקמילן). המאמר עוסק בדיאלוג שיוצרת הכוריאוגרפית הבריטית, ליה אנדרסון, עם יצירותיו של הצייר הווינאי אגון שילה (Schiele). לריקוד שנוצר בסוף המאה העשרים משאילה אנדרסון דימויים מהציורים והרישומים של שילה האקספרסיוניסט שחי ויצר בראשית המאה העשרים. בריקוד יוצרת אנדרסון שפה תנועתית ייחודית המשלבת תנועות ומחוות מתוך הציורים של שילה, התייחסות למרחב הציורי השטוח, לצבע ולריתמוס משיכות המכחול עם האמנות שלה.

 

כתוצאה מכך היא יצרה ריקוד בעל מבנה פתוח, אבל כזה שהוא יותר מאשר העמדה זה לצד זה של אמנויות הריקוד והציור. אבל אנדרסון אינה משתמש באמנות של שילה כמטרה בפני עצמה, אלא כנקודת מוצא למערכת יחסים אחרת, בין פוסטמודרניזם בריטי של סוף המאה העשרים ואקספרסיוניזם וינאי של ראשית המאה העשרים. התוצאה של שילוב דיסיפלינות אמנותיות ותרבותיות שונות בתוך הריקוד היא ריקוד הפתוח להכיל טקסטים, שדות שיח ורעיונות  נוספים – שהיא מהותה של הפרקטיקה הפוסטמודרנית.

המאמר מציג את רשת מערכות היחסים המורכבת, החודרת ומעשירה את הריקוד. הוא משרטט את הסביבה האמנותית שיצרה אנדרסון שלתוכה היא רוקמת את הקשרים עם הימים הפרועים של שילה, ומדגימה את הדרך שבה האמנות שלו חלחלה לתוך יצירתה. הקורא של הריקוד – בין אם הוא צופה, מבקר או תיאורטיקן – צריך להיות מעורב באופן פעיל בטקסט שהיא מציגה, בנסיון לחשוף את קצות החוטים של אפשרויות הפירוש והמשמעות של הריקוד.