אני מבקשת להזמין אתכם לדמיין שאנחנו פוסעים יחד בשבילי הקיבוץ למשרדה של יהודית ארנון. כל מי שהגיע לביקור בלהקה או בסדנא הוזמן אחר כבוד להכנס לחדרון הזעיר והעמוס הזה. זה לא חדר מפואר כפי שיכולנו לחשוב שיש למנהלת אמנותית של להקה גדולה, אלא חדרון פשוט שממוקם בין השרותים לבין המטבחון של הרקדנים. כשיושבים מול יהודית ומשוחחים, אי אפשר לעצור את העיניים מלשוטט ולהשתהות על תמונות מתוך ריקודים של הלהקה, תמונות של רקדנים, של תלמידים, דפים מהוהים של מכתבים, מזכרות, ספרים, מוזיקה ומה לא – כולם מפוזרים בכל מקום אפשרי בחדר. מכתב מהכוראוגרף הנודע ירי קיליאן תלוי לצד תמונה של רקדנית מהלהקה ולצד מכתב דהוי מחו"ל של אחד מתלמידיה. כל זה מעיד גם על הפתיחות של יהודית, וגם על כך שכולם שווים אצלה - תלמיד באולפן וכוראוגרף עם מוניטין בינלאומי.

ועכשיו נמשיך במסע לאחור בזמן, ואספר את הסיפור של יהודית ששלובה בו גישתה החינוכית, מבלי להתעכב על ההדים שהם עשו, שבודאי היו!!
יום אחד (14.6.09) מתקשרת אלי יהודית ומספרת לי שהיא מתכננת ערב מחול עם אנשים שקשורים אליה והם לאו דווקא מגעתון. בעברית המיוחדת שלה היא אומרת לי "צריך לתת שם לערב הזה, עכשיו את תצחקי אבל אסביר את זה. קורי עכביש מכסף. זה מסמל את הקשר שלא תמיד מתוכנן, ומתכת הכסף היא הסמל של "תמיד". קור העכביש הדקיק יכול ליפול מהרוח, אבל המתכת תמיד נשארת". והיא ממשיכה "לא יהיה לזה פרסום על פלקטים אלא כסף על ניר שחור...". זאת יהודית. יצירתית, נחושה ויודעת איך לממש את רעיונותיה וחזונה. כשהיה נדמה לה שאולי שכחו אותה, היא ארגנה לעצמה ערב – וכולם מכיריה ומיודעיה הגיעו!!
כולנו מכירים את הסיפור של יהודית. היא נולדה בשנת 1926 בצ'כוסלובקיה ונפטרה בשנת 1913 בקיבוץ געתון. במלחמת העולם השניה היתה יהודית אסירה באושוויץ ונצטוותה על ידי הסוהרים הנאצים לרקוד לפניהם. למרות שידעה שהסירוב שלה יכול להביא למותה, היא אמרה לא! ועונשה היה לעמוד שעות ארוכות בשלג! בלילה הזה היא נשבעה שאם תשרוד היא תקדיש את חייה לריקוד. וכך היה. אחרי המלחמה נסעה יהודית לבודפשט ללמוד ריקוד אבל נדחתה על ידי בית הספר שליד האופרה – היא היתה בת 19 וחסרת הכשרה מקצועית. נכון, היא לא היתה לרקדנית אבל חשיבות מפעל חייה הוא בזכות התכונות שספרתי קודם: יזמת ומנצלת כל הזדמנות שנקרתה לפתחה. בזכות העקשנות וההתמדה במה שהאמינה, היא נחשבת לאשה שמאחורי להקת המחול הקיבוצית, אבל אל לנו לשכוח שהיו לה שותפים נוספים למעשה הזה.
בשנת 1948 עלתה יהודית לישראל עם בעלה והם התיישבו בקיבוץ געתון, שם גם החלה פעילותה במחול. ובימים ההם זה לא היה פשוט בכלל!! עד שנות ה-50 אי אפשר היה להיות גם חבר או חברת קיבוץ וגם לרקוד באופן מקצועי. באותם ימים גם לא ניתן למחול התאטרלי חשיבות או מרחב בפני עצמו בקיבוצים. זה נבע מהבעיות הכלכליות שהחברה הישראלית הצעירה התמודדה עמן בשל מלחמת העצמאות והגירה ההמונית אליה של פליטים חסרי כל. בתוך המסגרת המורכבת הזאת החלה יהודית לפלס את דרכה ביצירתיות, בנחישות ולפעמים גם בעקשות. הפרס שלה היה שהיא זכתה שחלומה יתממש.
בשנת 1954 למדה יהודית במכון לחינוך תנועתי (הכשרת מורים לגימנסטיקה) בסמינר הקיבוצים, במסגרת שיצרו יהודית בינטר, לוטה קריסטלר ואלי פאביאן. כאן קבלה את הכלים ללימוד מחול ויצירה בקיבוצים. אלא שמכורח המציאות היא ואחרים התנסו גם בכוראוגרפיה שיצרו לארועים וחגים בקיבוץ, והמרחב הזה איפשר להם לשלב את המחול התאטרלי. וכך החלו להיווצר בהדרגה בקיבוצים קבוצות של רקדנים חובבים. כבר בשנות ה-50 החלה יהודית ליצור ריקודים,  והקימה בקיבוץ חוג למחול שחבריו התאמנו בערבים, כמובן אחרי יום העבודה.
ללא הכשרה רקדנית מקצועית היא בנתה שיטת הוראה וטכניקה, כשהמורים המשפיעים עליה היו ירדנה כהן, וגרטרוד קראוס. ודווקא היא, מכל העוסקים הרבים והמוכשרים, הצליחה בשנת 1956 להקים להקה חובבנית להקת געתון שתהווה את הבסיס למה שעם השנים יהיה ללהקה מקצועית - הלהקה הקיבוצית. להקת געתון התפרקה בשנת 1964 בעקבות דחיית הבקשה לתמיכה בה מהמועצה הציבורית לתרבות ואמנות. אבל, שנה לאחר מכן, ב-1965, לאחר ששופץ המבנה לייבוש טבק והיה לסטודיו של האולפן האזורי הראשון למחול בארץ, קבלה יהודית תמריץ להקים את להקת הגליל המערבי  שפעלה עד 1969. יש כאן התקדמות - הלהקה נפגשה שלוש פעמים בשבוע לאחר שעות העבודה לאימונים וחזרות, ומנתה 17 רקדנים! הפעילות בגעתון היתה היחידה מסוגה באותן שנים, ונעשתה בלי עידוד מטעם הקיבוץ הארצי ובלי איש ארגון ורק עם תשוקה גדולה של יהודית. בעקבות היוזמה הזאת הוקמו אולפנים קיבוציים אחרים.
לדחיפה להקמת להקת המחול הבינקיבוצית היתה אחראית שלומית רץ, שעמדה בשנת 1970 בראש המדור של המדור למחול במחלקת התרבות של הקיבוץ הארצי. לצידה פעלו חרמונה לין, ומיכל לין. יהודית שלימדה בלהקה עודדה את חברי להקת הגליל המערבי ללגשת למבחני הכניסה שלה. כוחה של הלהקה החדשה היה בהדגשת עבודת הקבוצה על פני יצירת ריקודים לסולנים וכוכבים - האידיאולוגיה של התנועה הקיבוצית הוטמעה בה. אלא, שבשל תנאי העבודה המוגבלים של הרקדנים הדימוי של הלהקה הבינקיבוצית היה ירוד, והביקורות שליליות. למרות הכל הסכימה יהודית לקחת את המושכות לידיה, בתנאי שביתה של הלהקה יהיה בגעתון וזמן החזרות יוגדל ליומיים בשבוע!! בשנת 1972 היא מונתה למנהלת אמנותית של הלהקה ועשתה זאת עד פרישתה בשנת 1996.  
תפיסה חינוכית במחול
נפגשתי לראשונה עם יהודית בפסח 1996 לראיון למחול בישראל על החזון והייחוד של האולפן למחול. אחרי שהראתה לי את בית הספר, את מפעל הטבק/הסטודיו הראשון, ואת כד האפר של ג'ין היל סגאן (היה גם מורה שלי בחיפה) שנח לו כמו בן-בית בשדה של רקפות, נכנסנו לחדרה ודברנו, או יותר נכון היא דברה. יהודית אמרה לי בעברית המיוחדת שלה: "דווקא מתוך זה שלא עברתי בית ספר באופן מסודר...הייתי צריכה לברר לעצמי את העניינים. באותו רגע שהמועצה היתה מוכנה ב-1965 לבנות בית ספר, מאותו רגע חשבתי שבית ספר צריך להיות הבסיס של רקדנים מקצועיים." ובאותה נשימה היא ממשיכה ואומרת שלאולפן למחול מתקבלים כל הרוצים לרקוד ללא סלקציה, מכיוון שמטרתו הוא גם לשרת את הקהילה וגם לחנך למחול. תמצית הגישה של יהודית לאמנות המחול היא מתן הזדמנות לכל תוך שמירה על דיסיפלינה מקצועית. יכולתי לראות הבדלי רמות בין התלמידים השונים, אך גם הבחנתי שכולם עסקו באותם חומרים תנועתיים ובאותה רצינות.
מבחינת התכנים אמרה לי יהודית "רציתי שבית הספר יהיה פתוח לזרמים שונים, לאו דווקא קלאסי או מודרני. בית הספר הזה עובד במיוחד על יצירתיות." בית הספר / הסדנא מתאפיין בגישה רחבת אופקים המשלבת שעורי טכניקה במגוון סגנונות, ולצידם שעורי אימפרוביזציה ושעורי כתב תנועה אשכול-וכמן. לתלמידים שרואים באמנות המחול מקצוע קיימת מסגרת מקצועית - בגרות במחול במסגרת בית הספר האזורי אשרת.
ואם הזכרתי בתחילת דברי את הגישה החברתית שלה, תשמעו איזה מילים היא אומרת  לי: "מהרגע הראשון היו לי שותפים מאוד רציניים בבית הספר." בתחילה הם הגיעו מחו"ל ובהמשך היו אלה מורים ורקדנים מהלהקה. לתפיסתה מורים למחול צריכים לעבור את כל השלבים, וזה כולל גם להיות רקדן או רקדנית. אי אפשר ללמוד את הדברים הללו רק בתיאוריה אלא לחוות זאת בגוף. היא מסבירה לי: "אני לא מסתפקת בלהרים רגלים, כי אפשר להיוולד כך. החוויה היא להשיג דברים גופניים ולשלוט בגוף".
אינטגרציה בין הרקדנים, היוצרים, המורים והלומדים היא עוד אבן בגישה החינוכית שלה. היא אומרת: "שהייה במחיצת האמן היא בית הספר הטוב ביותר". עבודה בצורה זאת יוצרת השראה, ומסגרת של הערכה ויחסים שיוויוניים בין האמן לשוליה, שמחר יהיה אמן בעצמו. התלמידים בבית הספר צופים בשעורים ובחזרות של הבוגרים ושל הלהקה, הבוגרים עובדים עם רקדנים צעירים או מלמדים בבית הספר. וכך נוצרים זיקות וקשרים בין כל המשתתפים במסגרות השונות. יהודית אומרת ש"במהלך השנים הגישה הזאת הוכיחה את עצמה כי מבית הספר הזה יצאו יוצרים ורקדנים שהשתלבו בעולם המחול בארץ ובחו"ל." ובאותה נשימה היא מספרת לי בהתלהבות על צעירים ערבים שמגיעים ללמוד בסדנא, בנים ובנות. במהלך השנים טיפחה יהודית יוצרים צעירים מבין רקדני הלהקה והסדנא כמו ליאת דרור, ניר בן גל, ענת אסולין, יסמין ורדימון, אורי איבגי, וכמובן רמי באר, בן טיפוחיה, שמונה בשנת 1997 למנהלה האמנותי של הלהקה.
הגישה החינוכית הזאת היא גם הבסיס למה שיתפתח בהמשך גם על ידי יורשיה להיות מרכז או כפר מחול שכולל להקות מחול מקצועית, מוסדות החינוכיים, ושיתוף הפעולה עם האקדמיה – עם מגמת המחול במכללה האקדמית גליל מערבי. העובדה שהלהקות, הסדנא ובית הספר פועלים תחת קורת גג אחת מאפשרת יצירת יחסי גומלין מיוחדים שמעשירים את כל אחד מהגופים הללו.
יהודית ידעה ליצור קשרים ולסחוף אחריה אנשים בכל העולם. פלורה קושמן לימדה בלהקה, סוזנה לינקה נתנה לה ריקוד מהרפרטואר שלה, מץ אק בקש שתרקוד ביצירתו Soweto, ירי קיליאן העניק לה יצירה כמתנת יומולדת שמונים (2006), ולהקת בת-שבע ערכה לה חגיגה בסוזן דלל. בחגיגות ה-50 למדינת ישראל (1998) היא זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, ואות הצטיינות על פועלה בקידום שיתוף פעולה תרבותי בין גרמניה לבין ישראל (2005).
בזכות כישורים אלה היא השכילה להפוך את החסרון של המיקום המרוחק של הלהקה ליתרון, ולשים את הלהקה הקיבוצית על מפת העולם.
בשבילי היא משמשת דוגמא!

דברים אלה נאמרו בכנס לפתיחת שנת הלימודים תשע"ה, הפיקוח על המחול, בכפר המחול בקיבוץ געתון, 24.10.14