דבורה ברטונוב

ביום ב' 19 לאפריל 2010 בתל אביב הלכה לעולמה הרקדנית והכוריאוגרפית דבורה ברטונוב, בת 95 היתה במותה. על תרומתה רבת הפנים של ברטונוב למחול הישראלי כתבו חברי ועדת פרס ישראל שהוענק לה בשנת 1991 - "...היא יוצרת ופועלת, ללא לאות, למעלה מ-60 שנה, בעולם מורכב, המשלב את מעשה היצירה עם ההוראה, עם המחקר ועם עידוד בני הדור הצעיר. כרקדנית הריהי מחלוצות המחול המודרני בישראל, רקדנית עשירת-מבע, המגלמת, תוך כדי תנועה, דמויות שהיא יוצרת לתוכן חיות בפנטומימה מרשימה ובמימיקה יוצאת דופן...ככוריאוגרפית רואיה לציון תרומתה לגיבוש סגנון מחול עברי, הנוטל נושאים ממקורות תנ"כיים ועממיים ומעצבם במעטה מודרני. במרכז פעילותה - מלאכת ההוראה וההדרכה..."

 

ברטונוב נולדה ב-12 למרץ 1915 בטריבלסי שבקווקאז, רוסיה, למשפחת ברטונוב הנודעת. אביה, יהושע ברטונוב, היה ממייסדי תיאטרון הבימה, ואחיה, שלמה, ברטונוב, היה איש ספר וקריין רדיו. היא נישאה לסופר ולחוקר עמנואל בן גריון, בנו של הסופר מיכה יוסף גריון (ברדיצ'בסקי). בנם היחיד, עדוא, שנודע כיוצר מוכשר בתחומי אמנות שונים, שם קץ לחיו.

בשנת 1922 עברה משפחת ברטונוב להתגורר במוסקבה, ושנה לאחר מכן החלה ברטונוב את לימודי הבלט שלה בתיאטרון הבולשוי. בשנת 1928 עלתה המשפחה לישראל יחד עם תיאטרון הבימה, וכבר בגיל 13 היא החלה להופיע על במות שונות בארץ. בתכנית המחול שעיבדה באותה תקופה עם אביה היא הציגה בעיקר דמויות שהותאמו למנגינות (גורוכוב ונחום נרדי, בין השאר) או סיפורי ריקוד קצרים כמו השוטר, הבדחן או החתן שנאספו תחת הכותרת "רחוב היגון". בשנת 1928 בעת מסיבה שנערכה בהבימה היא רקדה את ריקוד הקבצנים מתוך הדיבוק, שנשאר ברפרטואר שלה הרבה שנים לאחר מכן (ברטונוב, 2005). בשנת 1929 נשלחה ברטונוב ללמוד בברלין שם התוודעה לסגנונה המיוחד של הרקדנית הצעירה ורה סקורונל (Skoronel), ולמדה גם אצל המלחין והמוסיקאי הנודע קרל אורף (Orff). עם עלייתו של היטלר לשלטון חזרה ברטונוב לארץ ישראל והחלה ללמד באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. בשנת 1944 פתחה ברטונוב סטודיו לריקוד בתל אביב שם לימדה בעיקר ילדות, ובמקביל המשיכה להופיע.

בשנת 1934 נסעה ברטונוב ללמוד באנגליה בבית הספר שבדרטינגטון הול, שם לימד קורט יוס (Jooss). במהלך לימודיה היא נחשפה ל-Eukinetics שהיא תיאוריה של expression המבוססת על כללים הרמוניים של ריקוד אותה פיתח יוס על בסיס התיאוריות של רודולף פון לאבאן (Laban). בשנת 1937, בדרכה חזרה לישראל, היא הופיעה בפני מארי רמבר (Rambert, 1888-1982) בלונדון.

לארצות הברית נסעה ברטונוב בשנת 1948 שם העלתה בברודווי ערב סולו. כשחזרה לישראל היא החליטה להתמקד בתכניתה בנושאים לאומיים תנ"כיים, ובחיפוש תנועות מאפיינות לכל הדמויות שגילמה. לאחר חמש שנות הכנה העלתה את התכנית "העולה לירושלים" ובה הציגה חמש דמויות: על שפת היאור (אם משה); במדבר - יציאת מצרים (אחת מבנות העם); שירת דבורה; על נהרות בבל; הזורעת. לערב זה הכין עבורה הפסל רודולף להמן כלי ליווי מיוחד עם מיתרי עץ, ואת מוסיקת ההקשה הלחין ליבנטל.

ברטונוב עסקה גם בכתיבה, וכתבה לעיתון דבר במדור "בין האמן לקהל" והוציאה את דפים לריקוד בשיתוף עם ברית התנועה הקיבוצית. עם מלגה מטעם אונסק"ו יצאה לגאנה בשנת 1960 ללמוד ולחקור, בהדרכתם של מומחים מקומיים, את הריקוד וכלי ההקשה של גאנה. במשך שלושת החודשים שבהם שהתה בגאנה היא תיעדה וחקרה את המייחד את הריקוד הגנאי. את סיפורה, על כל הקשיים שעברה, היא פרסמה בספרה ריקוד אלי אדמה: מסע לימוד בגאנה (דבר, 1964). בשנת 1965 נסעה לגאנה בשנית לביקור של שלושה חודשים לא רק ללמוד אלא גם ללמד במחלקה לריקוד ומוסיקה של האוניברסיטה הלאומית של גאנה בלגון. המסע מומן על ידי המוסד לפארפסיכולוגיה בניו יורק, ואת חוויותיה בהשתתפות בטקסט טראנס היא תארה בספרה ר

דבורה ברטונוב

ריקוד על פי צו הרוח: בין פארפסיכולוגיה ואמנות חוויה וניתוחה (רשפים, 1981). בשנת 1966 נסעה להודו, ואת חוויותיה אספה לספר ריקוד אלי אופקים: מסע בהודו (רשפים. 1973). ספרים נוספים שהוציאה היו עת רקוד (1978) ומבין הקלעים (1979). ספרה מסע אל עולם הריקוד: על הריקוד כאמנות וכביטוי לאדם ולעם (רשפים, 1982) מבוסס על סדרת הרצאות על המחול שקיימה במשך שנתיים (1975-77) באוניברסיטת חיפה, שנקראה "ריקוד כביטוי לאדם ולעם - וריקוד כאמנות". ספרה האחרון הוא מאחורי הקלעים של הנפש (הקיבוץ המאוחד, 2005) ובו בגיל תשעים פרשה את סיפור חייה.

ברטונוב פרשה מהבמה בשנת 1970 אבל חזרה אליה בשנת 1989 כשחזרה לרקוד את ריקוד הקבצנים בכנס בינלאומי על המחול היהודי בניו יורק. בשנת 1994 היא רקדה את הדואט עם כיבוי האורות עם עידו מוסרי ביוזמתה של דניאלה מיכאלי במסגרת הרמת מסך, ובשנת 1996 העלתה את מופע היחיד שק של געגוע בתיאטרונטו, שהתבסס על סיפור חייה.