Dance Voices - קולות המחול

סיפור המחול האמנותי בחיפה הוא סיפור של מאבק מתמשך לאורך עשרות בשנים של מורים ויוצרים לגדל רקדנים ולנסות להקים להקה. ממעוף הציפור פעילות זאת נראית כמרוץ שליחים של מטורפים לדבר, שעם היסגר בית ספר אחד ניפתח אחר, ועם היסגר להקה, נפתחת אחרת. ללא תמיכה ממסדית מסודרת היוזמות הרבות נדונו לכשלון. מאמר זה מבקש להאיר, ולא במעט, את מפעלם של הבולטים בהם.

כבר מראשית עבודתו היצירתית של מיכאיל פוקין (Fokine), אפשר לעקוב אחר רעיונותיו החדשניים במחול. נאמר על פוקין שהיה חוד החנית בהתייחסותו לבלט כאל אמנות רצינית במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20. פוקין ייזכר גם בשל חמש הרפורמות שהכניס לשפת הבלט: 1. התאמת התנועה לסגנון הריקוד ולתקופתו; 2. על הפעילות הדרמתית בבלט להתבהר באמצעות התנועה, ולא להיות חיבור של תנועות בלבד; 3. נטישת שפת הסימנים לטובת הביטוי באמצעות כל גוף הרקדן; 4. על כל הרקדנים, כולל להקת הבלט (corps de ballet), לבטא את נושא הריקוד; 5. על המוסיקה להיות הכוח המאחד והמוביל את הפעילות הדרמתית ועיצוב הבמה.

בתופת של אושוויץ, נשבעה יהודית, שאם תצא חיה מהמקום הנורא ההוא, תקדיש את חייה לריקוד. כשציוו הנאצים שתחולל בפניהם, היא סירבה, ועמדה בחוץ בשלג במשך שעות כדי שכפות הרגליים המרדניות תיענשנה. כשעזבה את המחנה והיא בת תשע עשר נסעה לבודפשט וביקשה ללמוד בבית הספר שליד האופרה. היא נענתה בשלילה, כי בגיל כזה לא מתחילים ללמוד בלט. על פניו ניראה היה, שמעתה ואילך, אותה שבועה תישאר אחת  מהגיגי הלב הרבים של גיל ההתבגרות שמתפוגגים במפגש עם המציאות.

האם האדם הוא המנווט את ההיסטוריה או הוא המוצר שלה? במקרה של יהודית, השניים נכונים. שנות השישים אלה השנים בהן נוסדו בארץ שתי הלהקות המודרניות הגדולות – להקת בת-שבע (1964) ולהקת בת-דור (1967) - וקיים היה צורך אמיתי להקים להקת מחול שתענה על צרכי המחול בתנועה הקיבוצית. אבל היו אחרים בתנועה הקיבוצית, שנקודת הפתיחה שלהם היתה טובה יותר משל יהודית. אבל האמונה, החזון, העקשנות, והדבקות במטרה הם שהועידו שיהודית תהיה זו שתגשים את החלום, שגם אחרים חלמו עליו, אבל הרימו ידיים.