Dance Voices - קולות המחול

ב-18 למאי 1909 הופיעה לראשונה בפריס, בתיאטרון השטאלט (Chatelet), להקת בלט רוס (Ballets Russes) בניהולו של האמרגן יוצא הדופן סרגיי דיאגילב (Diaghilev, 1872-1929). כשפרצה הלהקה לסצינת המחול בתחילת המאה ה-20, חלוצי המחול המודרני באירופה האמינו שימיו של הבלט הקלאסי ספורים. גם החששות שהקהל הפריזאי לא ירצה לראות כל כך הרבה בלט התבדתה. ההצלחה היתה מסחררת. הקהל הוקסם מהנושאים שעסקו אגדות רוסיות ותרבויות אקזוטיות, מהכוריאוגרפיה החדשנית של מיכאל פוקין (Fokine), מהסולנים המופלאים ומהעושר והיופי של התלבושות והתפאורה. מופע זה הראה עד כמה יכולה אמנות הבלט להכיל בתוכה את הנועז והאיכותי שבאמנות המחול. אנה פבלובה (Pavlova) ותמרה קרסבינה (Karsavina) הפכו בן לילה לבלרינות המפורסמות ביותר בתחילת המאה ה-20, ואילו ואסלב ניז'ינסקי (Nijinsky) זכה לתהילה אגדית שהחזירה את היוקרה לרקדן הגבר.

מאז תחילת המאה ה-20 אנו עדים לתנועתם ההדדית, זה לעומת זה, של שני מסלולים: התיאטרון המתבסס על טקסט פונה לעבר התנועה ונעשה פיזי יותר ומילולי פחות, ואילו המחול זונח סגנונות מחול מסורתיים ופונה לעבר התנועה היומיומית והשימוש במילה. נקודת המפגש בין שני המסלולים היא שהולידה בסוף שנות ה-70 בגרמניה את סוגת תיאטרון-תנועה או תיאטרון-מחול (Tanztheater).

מתחילת שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-50 שלט בארץ סגנון מחול ההבעה. בשנות ה-50, לאחר בידוד תרבותי ממושך של כ-15 שנים - מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ותקופת הצנע - החלו להופיע בארץ להקות מחול מחו"ל. החשיפה לטכניקה הנקייה, לברק הטכני, לתפאורה ולתאורה, שהיו חדשניות בשעתן, גרמה בארץ זעזוע. לפתע הוברר שמחול ההבעה כמעט נעלם ממפת המחול העולמי, וכי הזרקורים הופנו לכיוון המחול המודרני האמריקאי, בייחוד זה של מרתה גראהם.