אנה הלפרין (Halprin) נולדה לפני תשעים שנה בארה"ב, בה חוותה כבר בילדותה ובנעוריה אפליה בגין יהדותה. אפליה זו עוררה את חושיה ואת רגישותה החברתית לחיפוש ולעיסוק בקשר בין תרבות לחיי היום יום. את ילדותה ונעוריה בילתה במסגרת חינוכית ניסויית שייסד המחנך והפילוסוף ג'והן דיואי (John Dewey). שיטת חינוך זו, שכונתה על ידי דיואי: שיטת החינוך האינדיווידואלית, שמה את הדגש על טיפוח היצירתיות האישית, גילוי וחשיפת יכולותיו וכשרונותיו של התלמיד וערעור מוסכמת ההישגיות. חלק מהותי בתפישה החינוכית של דיואי עסקה בטיפוח עירנותו החברתית והסביבתית של התלמיד, ובפיתוח המודעות האישית.
בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד ועיסוק יומיומי בתחומי האמנויות והיצירה, סייעו לאנה הלפרין למצא את דרכה כיוצרת ומחנכת בתחום המחול. דיואי האמין שטיפוח ועידוד העירנות האסתטית קשורה ישירות לטיפוח וחיזוק המיומנויות החברתיות. שיטתה המאוחרת יותר של אנה הלפרין, ה- Life Art Process החלה להתגבש כבר באותם ימים בהם חוותה את העשייה האמנותית ככלי למידה על חיי היומיום.
במשך יותר משבעה עשורים עסקה אנה הלפרין במחול ככלי קהילתי, ככלי ביטוי ריפויי וכתחליף לטקסים הפולחניים שאבדו בחברה המודרנית. אמנות, פולחן, ריפוי, מחאה חברתית, התמודדות עם מוסכמות, הליכה אל גבול הקיצוניות, כל אלה עמדו לנגד עיניה כשבחרה במחול כבכלי ביטוייה המרכזי. נישואיה לאדריכל הסביבה המהפכני לורנס הלפרין ומחלת הסרטן שחזרה אליה שוב ושוב, הובילו אותה בכל פעם למה שהא מכנה "גילוי מחדש" של כוחו הבלתי נלאה של הביטוי הגופני. בדומה לתפקיד של המחול בחברות קדומות, מטשטשת הלפרין את הגבולות בין רקדן לצופה. את צופיה היא מכנה "עדים" וחושפת אותם לחוויה אמנותית ששוברת את מוסכמות הצריכה האמנותית. היא בוחרת בחללי התרחשות לא שגרתיים, שנבנו או נבחרו בחלקם על ידי לורנס הלפרין, בהם היא משלבת את האישי והאמנותי כחומר גלם בעשייה היצירתית, ומאמינה בכוחו המאגי של המחול. הלפרין חוגגת את פולחן הגוף, לא בהקשר המסחרי שמוכר לנו היום, אלא ככלי שהוא מקור כל חוויה יצירתית. המשאבים היצירתיים שטמונים בגופו של כל אדם, הם הן הבסיס והן המנוף בעבודתה של הלפרין. היא מאמינה בכוחו של הגוף להשתחרר מן המוסכמות של עצמו, ולשמש מנוף להגשמת שאיפותיו ולמיצוי כוחותיו היצירתיים של הפרט.
הלפרין מגדירה את עצמה כ"שוברת הכלים" של המחול. היא אינה שבוייה בטכניקת מחול אחת, אינה מקבעת את יצירותיה בדפוסים מקובלים, היא עוסקת באימפרוביזציה לא רק ככלי אמנותי אלא גם ובעיקר ככלי התמודדות עם חייה האישיים. תפיסה זו היא גם מקנה לתלמידיה ולרקדניה באמצעות שיטת הRSVP אותה פיתחה בשיתוף פעולה עם לורנס הלפרין. השיטה בנויה על בסיס משאביו האישיים של כל אדם ואדם, העשרתם של אלה באמצעות מפגש עם רעיונותיהם היצירתיים של אנשים נוספים, היכולת לעבד, לבקר ולשנות רעיונות אלה על ידי החלפתם ברעיונות חדשים ובחינת התוצר האמנותי בכל רגע מחדש. תפיסה זו עוזרת להימנע מחשיבה מקובעת וקונבציונלית ומעמידה את יצירתיותו של הפרט במקום מרכזי בחייו. אין ספק ששיטה זו היא בעלת יישום בכל תחום בחיי הפרט. הלפרין, שטוענת שכל הפרדה בין אמנות לחיי היומיום היא הפרדה שרירותית, נעזרת בשיטה זו הן בעבודתה והן בחייה הפרטיים ומאמינה שכל הפרדה מגבילה את יצירתיותו של הפרט הבוגר וממיתה את סקרנותו של הילד ללמוד על גופו ועל תנועתו.
חווית האפליה שחוותה אנה הלפרין על רקע יהדותה, הייתה הרקע לתפיסתה את המחול כהתנסות קבוצתית. הלפרין חיפשה במחול מקור לשייכות ועוסקת עד היום באירועים events המוניים ככלי הבעה למחאה פוליטית, חברתית ותרבותית. בארה"ב הביעה מחאה על אפליה גזעית בשנות ה-60 וה-70, על מלחמותיה של ארצה בוייטנאם ובעיראק, על אפליתם של חולי איידס ועל אלימות אזרחית בסביבת מגוריה. בגרמניה עסקה בארגון אירועים המוניים לזכר השואה ובישראל תרצה ודאי לעסוק במערכת היחסים בין ישראלים לפלסטינים.
את מורתה מרגרט דובלר Margaret H'Doubler פגשה אנה הלפרין בהיותה בת שמונה-עשרה. חלוצת המחול האמריקאי שעסקה במחול יצירתי בארה"ב כבר בשנת 1917 והקימה את החוג למחול באוניברסיטת ויסקונסין, עסקה בד בבד עם עבודתה הריקודית גם בחינוך, באנתרפולוגיה ובפילוסופיה. אופקיה הרחבים הקנו להלפרין הצעירה ידע רב בהתפתחותו ש הילד, צרכיו הגופניים והתנועתיים, התפתחותו המוטורית וחשיבותה של הפעילות היצירתית להמשך התפתחותו. דובלר הטביעה, בעולם החינוך למחול האמריקאי של אותן שנים, את המונח "הרקדן המהרהר" ולימדה את הלפרין לשים דגש על מודעותו של התלמיד לגופו ולתנועתו. דובלר לא לימדה את תלמידיה להפנים טכניקה מובנית. היא ניסתה לגלות בכל תלמיד את שפת התנועה האישית שלו, הנהיגה אוירה דמוקרטית בשיעוריה, תופעה שהייתה זרה לעשיה המחולית עוד שנים רבות אחריה ובהמשך לתורתו של דיואי, ראתה במחול כלי לשינוי חברתי ולמעורבותו של הפרט בעיצוב חייו וחיי הסובבים אותו.
מדובלר למדה הלפרין לשתף את תלמידיה ורקדניה בתהלך היצירה. בחירת הנושא, הזמן והמקום הם חלק בלתי נפרד מן התהליך ומגיבוש הקבוצה. יחסי הגומלין בין היחיד לקבוצה משמשים בכל רגע, כבסיס לאמירה האסתטית והחברתית. המודעות הקינטית, אותה היא שואפת להקנות לכל אדם (היא עובדת על פי אותן שיטות עם רקדנים ועם אנשים שאינם רקדנים), עומדת תמיד בראש סולם המטרות שלה. הלפרין מאמינה שהמחול תומך בהתפתחות האישית, בחידוד כושר ההבחנה, בפיתוח הרגישות הנפשית והיכולת הקוגניטיבית ובאיכות היומיום האינדיוידואלית והקבוצתית. חקירתה את התנועה ה"אותנטית" הביאה למהפך בחינוך למחול בארה"ב ובכמה מארצות אירופה. השילוב בין חינוך לתראפיה, אותו הפנימה בעבודתה, מעורר דיונים אינטנסיביים במערכת החינוך למחול בגרמניה, לדוגמא. במרכז הדיון, הביקורתי לעיתים, ניצבת השאלה: באיזו מידה זקוק המורה למחול ליכולות בתחום התראפיה כדי להתמודד עם היומיום בבתי הספר, כשמול עיניו ניצבת המטרה: לאפשר לכל תלמיד מרחב פעילות יצירתית שבנוי על שיתוף פעולה קבוצתי ולא על תחרות בין יחידים.
המודעות החושית חשובה להלפרין בעבודתה, אולי יותר מכל. היא מבחינה בן רגשות לתחושות sensing and feeling ומייחסת את הרגשות ככעס, עצב, שמחה או פחד, לחוויית האינטרפרטציה והמשמעויות האמנותיות ואת התחושות הגופניות כברכיים רועדות, דגדוג או חום וקור, לתחום הקינטי, תחום החוויה הגופנית הראשונית, והבלעדית לאמנות המחול. אנה הלפרין מספרת בשיעוריה על התבנית ה"מקובלת" בה מתנהלים דיאלוגם מילוליים, שאמורים לתאר חוויה תנועתית, הן של משתתפים והן של "עדים". במרבית המקרים באים לידי ביטוי רגשות כפחד, דיכאון, שמחה והתרגשות. אולם מה קורה בגוף ואיך יודע היחיד לזהות את רגשותיו? האם ידיו קרות או צוארו מתוח, היא שואלת? האם עורו מחוספס או מעיק עליו לחץ בחזה? לרוב תלמידיה, מספרת הלפרין שוב ושוב, קשה מאד להישאר במה שהיא מכנה ה"מודוס הקינטי" והם "מסתתרים" מאחורי קלישאות של ביטוי ריגשי. הסתתרות זו פוגעת ביכולת להכיר באפשרויות תנועה חדשות: במילים אחרות, אדם ששבוי בקלישאות רגשיות יהיה שבוי גם בקלישאות תנועתיות ואסתטיות.
הלפרין סללה, ללא ספק, את הדרך לתפיסת האסתטיקה הסומאטיתsoma aesthetics אותה מייצג, בין היתר, הפילוסוף וחוקר התנועה האמריקאי ריצ'רד שוסטרמן (ראו: Body Conciousness, a Philosophy of Mindfulness and Somaesthetics, Cambridge U.P. 2008). תפיסה זו עוסקת בשלמותה ומורכבותה של התנועה היומיומית, ללא קשר מחייב להקשרה האמנותי. שוסטרמן והלפרין, שעסקו שנים גם במשנתו של פלדנקרייז, מחפשים את יפי המחול והתנועה האנושית בתנועת היומיום ולא על במות התיאטרון. האמנות כהתנסות art as experience, תפיסה שמנחה את הלפרין בעבודתה, מתייחסת לעשייה המחולית כאל עשייה שמתמודדת עם בעיותיו האישיות ושאלותיו הקיימיות של היחיד.
מופע המחול לא משמש כמטרה לעשיה האמנותית. הרצון לשתף את הסובבים בעשיה זו בא לידי ביטוי בצפייה באירועי אימפרוביזציה שלעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק של תוכן וצורה, או בהשתתפות פעילה באירועים אלה. מבקרי מחול אינם מורשים לשבת מן הצד אלא מוזמנים לקחת חלק בגיבוש החלטות אמנותיות ובהוצאתן לפועל! בשנת 1963 פגשה אנה הלפרין את הפסיכולוג היהודי ומייסד שיטת הגשטאלט, פריץ פרלס (Fritz Perls). פרלס שרעייתו עסקה בריפוי במחול, השתמש ב"אמירותיו של הגוף" במשך כל שנות עבודתו, תופעה שלא הייתה מקובלת עדיין באותן שנים, שנות ה"תראפיה על הספה". הלפרין ופרלס נגעו שניהם בגבולות היצירתיות והבריאות הנפשית כשהתנועה משמשת להם ראי לחיפוש אחר הביטוי הריאליסטי, ביטוי המציאות האנושית. בתקופה זו החלה הלפרין לפתח את מה שכונה מאוחר יותר ה"מחול המשימתי" task performance. המשימה היתה בדרך כלל, קושי גופני או נפשי שנחקר באמצעות ה RSVP עד לידי מיצוי כל ההיבטים האסתטיים והאישיים שלו. היבטים אלה חברו יחד ליצירה אמנותית ש"משרתת" את רצונותיהם וצרכיהם של כל המעורבים בדבר. בדרך זו הפכה ה"בעייה" לחומר יצירתי ודפוסי החשיבה לבסיס לאימפרוביזציה מקורית. זו שברה, בדרך של אינטראקציה בין מציאות לאמנות, הן את מוסכמות החשיבה והן את מוסכמות האסתטיקה התנועתית.
מחלת הסרטן בה חלתה הלפרין בתחילת שנות ה-80, חידדה עוד יותר את חיפושה אחר משמעותו של המחול מעבר להתנסות האמנותית והבידורית. מחלתה הפכה מהר מאד למטאפורה העיקרית בעשייתה האמנותית ודמתה להתמודדותה של סוזן סונטאג עם מחלת הסרטן כסטיגמה חברתית (ראו: Illness as Metaphor, 1978 של סונטאג). הלפרין החלה לבקר את המחול ככלי ביטוי של יופי ושלמות, בדרך כלל של גופים בריאים, יפים וצעירים. היא ניסתה לערער על מושגי היופי בחברה המערבית וחיפשה פיוטיות גם בגוף החולה, הכואב והמזקין. גם המחלה והכאב הנפשיים, לעתים נסתרים ונחבאים יותר מן הכאב הגופני, משמשים בעבודתה כמקור ממנו שואבים היא ורקדניה את השראתם האמנותית.
התפיסה הרב תחומית מהווה, מזה שנים רבות, מקור השראה בעבודתה של הלפרין. ציורי הגוף אותם היא משלבת בשיעורים ובאירועים, נעים מציורי גוף בעלי דיוק אנטומי ועד לציורים דמיוניים ומלאי השראה. ציורים אלה, ה- visualizations בהם היא משתמשת כבמעין תסריט או פרטיטורה (score), הפכו לאחד המאפיינים של עבודתה, שולבו בעבודתה הקהילתית והחברתית והשפיעו על אמנים ויוצרים רבים כאנשי תאטרון, אדריכלים, מוסיקאים ומרפאים באמנות.
המודעות הסומטית, מושג שליווה, כאמור, את הלפרין ואלפי תלמידיה במשך שנים רבות, שינה בארה"ב ובאירופה את ההתיחסות לתרבות הגוף. אין ספק שתפיסתה המחקרית, סקרנותה לבדוק את גבולות המדיום ולא להסתפק במוסכמות, תרם לשיח התרבותי והחברתי והעביר מודעות זו למרכז הדיון הפילוסופי. השפעת תורות הפסיכולוגיה ההומנסטית של המאה ה-20, תורות הפנומנולוגיה שמבוססות על התבוננות והבחנת הסובב אותנו והתורות האקזיסטנציאליות הדוגלות בחשיבות ה"כאן ועכשיו", הובילו והנחו את הלפרין, הן בחיפושיה אחר מקורו ותפקידו הקדום של המחול והן בהגדרת גבולותיו בכאן ובעכשיו. היא הגדירה גבולות אלו, לא כקווים מפרידים בין בני האדם, אלא ככאלה שמפגישים ביניהם. את משמעותו של הגבול הסימלי פירשה כהזמנה לחצות אותו, כדי להתנסות בה שנמצא בצידו השני, מתוך מודעות מלאה למשמעותה הפוליטית של אמירה זו. התורות הפלוסופיות והפסיכלוגיות שנוגעות בעבודתה, מציבות את האדם ולא את הסמכות הדתית או הפוליטית במרכז ההתרחשות החברתית. האדם הוא הנושא באחריות לחייו והוא האדריכל וה"כוראוגרף היצירתי" של מעשיו, כשהוא מונחה על ידי יכולות התנועה הגופנית שלו, ה body potential movement. מכיון שאת הגוף ואת תנועתו אפשר ממילא לחוש רק בכאן ובעכשיו, הצליחה הלפרין בעבודתה, לחבר את קצוות היומיום עם קצוות עשייתה האמנותית, החינוכית והריפויית.
במשך דורות רבים הודחק הדיון על עוצמת הביטוי הגופני לשוליים, והפילוסופיה המערבית העלתה על נס את חשיבותם של הרוח ושל הרציו האנושי בלבד. דמויות כפלדנקרייז, פרלס, פוקו והלפרין, הם שעסקו בדורות האחרונים במחקר ביקורתי על הגוף ותהליכי היצירה שלו וגרמו למה שהלפרין מכנה ה-emBODYment של קיומנו כפרט וכחברה.
* התמונות באדיבות אנה הלפרין ורינה שלף.
** רונית לנד (Land) עם אורסולה שורן (Shorn) וגבריאלה ויטמן (Wittmann) פרסמו בשנת 2010 ספר על אנה הלפרין - Anna Halprin: Tanz Prozesse Gestalten בשפה הגרמנית.
| < הקודם | הבא > |
|---|
