- Dance Voices - קולות המחול

ניתוח הסטורי של ריקוד היא שיטה אקדמית המספקת קשרים בין עבר והווה, ואפשרות לבחון את האז והעכשיו דרך לימוד העבר. ניתוח הסטורי יכול להדגים כיצד דרך לימוד העבר אפשר לדמיין את ה"אז", ללמוד את ה"עכשיו", ולבחון כיצד עקבות העבר נוכחים ביצירות ההווה. ניתוח הסטורי יכול לעסוק במהות הכרונולוגית של התחום, אך גם לאפשר בחינה של התפתחויות לא מתואמות לאורך ציר הזמן. התרומה העיקרית של שיטת מחקר זאת לתחום המחול היא בחשיפת פעילות אנושית מורכבת המשרתת מטרות שונות, ובפיתוח צורות סדר רבגוניות המתרבות במהירות, משגשגות ושוקעות, או משתנות על ציר הזמן.

בעברית, המלה 'תולדות' שונה באופן מהותי מהמלה הלטינית 'הסטוריה'. דובב כותבת כי "הסטוריה – 'סיפור' – בהחלט להיות, ולייצר, תוואי הצטברותי, מטולא, אקראי, ואפילו מזדמן" (2002, עמ' 24). גם אם 'הסיפור' אינו בדוי, הוא מורשה להכיל "כתמים לבנים ומעקפים". מן המלה 'תולדות', לעומת זה, מלשון לידה והולדה, משתמעת גנאולוגיה ולא סיפור, ויש לה צליל פטריארכלי ומגמה קווית. היא ממשיכה וטוענת ש"המלה 'סיפור' מניחה את המתקבץ ככתמים ברשת פתוחה; 'תולדות' מחזיקה הנחה דטרמיניסטית ומהותנית בדבר תבנית קבועה, או גם דגם טהור, ההולכים ונחשפים מדור לדור על אף ההשתנות המקרית-לכאורה, של הופעותיה" (דובב, 2002, עמ'ו 24).

ההסטוריה של המחול כגוף ידע ולימוד ההסטוריה של המחול כפעילות מלומדת, יוצרים יחד את אחת המתודולוגיות המרכזיות של מחקר מחול (מתודולוגיות מקובלות אחרות הן ניתוח ריקוד, ניתוח נרטיבי, ניתוח תנועה או ניתוח אנתרופולוגי). העיסוק באמנות הריקוד היא שהעניקה ליוצרים הנערצים בדיעבד את מעמדם, אבל רק משהחלו לראות בריקוד ערך – ייחודי ואסתטי - יכלו הבלטים המופיעים ברצף להתגלות כבעלי הסטוריה משלהם. התרומה העיקרית של ההסטוריה של המחול למחקר המחול היא בחשיפת פעילות אנושית מורכבת המשרתת מטרות שונות, ובפיתוח צורות סדר רבגוניות המתרבות במהירות, משגשגות ושוקעות, או משתנות על ציר הזמן.

במאמר זה אדון בטבעה של הסטוריה כדיסיפלינה בכלל ושל ההסטוריה של המחול בפרט, ואתייחס לשאלות המהותיות כמו מה מרכיב את ההיסטוריה של המחול, מה המטרות שהדיסיפלינה הזאת משרתת, או איזה תפקידים יש להיסטוריון של ריקוד. אני מקווה שדיון זה בצורה ובמטרות יבארו ויעשירו את הבנת האופי של לימודי ההיסטוריה של המחול. 

נקודת מבט היסטוריות בלימוד המחול
הגישה המסורתית להסטוריה החלה להתמסד במרכז אירופה כדיסיפלינה אקדמית עצמאית רק במחצית השניה של המאה ה-19 (Marwick, 1989, עמ' 43). בתוך הקשר זה נחשבת ההסטוריה של המחול בחוגי האקדמיה כ"קרובת משפחה ענייה" או "צעירה מדי" מכדי להתייחס אליה בכבוד הראוי. אבל אלה לא כל הבעיות של דיסיפלינה זאת. חוקרת המחול ברברה ספרטי (Sparti, 1996), טוענת שמחקר העבר של המחול לוקה עדיין בחסר מסיבות שונות, בהשוואה לריבוי ורמת המחקרים ההסטוריים הנעשים בתחומי המוסיקה והאמנות הויזואלית, לדוגמא. במדינות כמו איטליה וצרפת, היא טוענת, יש עדיין ארכיונים המכילים מסמכים רבים, אבל עדיין לא מוצה חקירה הסטורית רצינית של ריקוד מלפני המאה ה20. סוגיה אחרת שהיא מעלה היא קיום ארכיונים עשירים שהסטוריונים של המחול עדיין לא טיפלו בהם בין אם בגלל שקיומם אינו ידוע להם, ובין אם הם לא מספיק מתעניינים או לא מספיק מיומנים כדי לעסוק במחקר.

באמנות המחול יש הקשרים הסטוריים כמעט בכל דבר שבו אנו נוגעים. כל צעד בשיעור הבלט נטוע במסורת ושינוי של מאות שנים. כל אסטרטגיה כוריאוגרפית נשענת על קבלה או דחייה של אסטרטגיות של יוצרים אחרים, בין אם נוצרו לפני שנים רבות או רק אתמול. את ההסטוריה של המחול, השלובה בשדות הלימוד רבים, ניתן לחקור במגוון דרכים. ניתן לחקור אותה כשדה נפרד שבו ההתרחשות יכולה להיות ארוכה וצרה (לדוגמא: מהבלט החצרוני ועד היום) או קצרה (מחול פוסטמודרני באמריקה). אפשר לחקור אותה במבחר הקשרים כמו חברתיים, דיאלוג עם אמנויות אחרות ועוד. אפשר לגשת להסטוריה מהפרקטיקה של היום כאמצעי מעורר עניין, או לנקוט עמדה מסורתית הנעה מהעבר להווה.

האתגור של הדיסיפלינה של ההסטוריה המסורתית נובע היום מהתרבות והאסתטיקה הפוסטמודרנית, ובמיוחד מעבודתו של הפילוסוף/הסטוריון הצרפתי מישל פוקו (1926-1985Foucault, ). פוקו (2005) היוצא בהתקפה על מעמד ההסטוריה, חושף את המגרעות הטבועות בה. הוא מבחין בארבעה עקרונות של הדיסיפלינה של ההסטוריה, שלעתים מנוגדים האחד לשני:

1.    סידור והסתרה: בהסטוריה ישנם סוגי שיח חבויים. אין ההסטוריונים להסתפק רק בעסוק במקורותיהם של סוגי השיח החבויים, רציפותם או מיקומם ההסטורי; עלינו לנסות לזהות גם את הפעולה השלילית של גזירת השיח ודילולו, כלומר, לנסות ולחשוף מה הביא לפעולה שלילית של שיח זה. פעולה זאת נעשית על ידי איתור והקפת עקרונות הסידור, ההסתרה ונדירות השיח, שתאפשר לנו לחשוף את הסיבות והגורמים לכך. יחד עם זאת, פעולות אלה אינן מבטלות את המכלול הגנאלוגי, העוסק בניתוח סדרות, בהיווצרות השיח בפועל, את הבנתו ואת יכולת החיוב שלו. כלומר, אין לאפשר לפחד מפני המסוכן או מפני העלול להתגלות לבטל את כינון התחומים שבקשר אליהם ניתן יהיה לחייב או לשלול טענות אמיתיות או כוזבות.

2.    הסדרה - עקרון אי הרציפות: ההסטוריה היא צרוף של התנסויות (פרקטיקות) בלתי רציפות, שלעתים מצטלבות או משיקות זו לזו אך בה במידה הן גם זרות זו לזו או מדירות זו את זו. ההסטוריה כיום אינה מנסה להבין את האירועים באמצעות מערכת של סיבות ותוצאות הפועלות בתוך אחדות, הומוגניות או היררכיה נוקשה. ההבדל בין המפעל הביקורתי למפעל הגנאולוגי הוא באופן הטיפול, בנקודת המבט ובתיחום. החלק הביקורתי של הניתוח עוסק במערכות ההסתרה של השיח.

גם הגישות המסורתיות וגם החדשות להסטוריה מודעות למושג המכריע והקריטי של סוגיית הזמן והעניין המרכזי המקושר עם העבר. יחד עם זאת, האופן שבו הוא מושג והתוצאות שהוא נותן שונים מאוד. לנוקטים בגישה מסורתית הזמן הוא ללא תפרים, ונתפס כתופעה קוויות המספקת קשר בין האירועים המופרדים. לעומת זאת, האסכולות החדשות מתייחסות לזמן כסדרה של נחשולים עם התפרצויות, חריגות ושיבושים. לכן, אם התפיסה ההסטורית-מסורתית נוטה לחפש המשכיות ולתת סיבות או הסברים על בסיס זמן, הגישות החדשות מאירות את השונוּת וההבדלים ומתייחסות בסובלנות גם לאי-בהירות זמנית.
הגישה הרדיקלית מתייחסת להסטוריה לא כהתפתחות הדרגתית המזהה בברור נקודות של התחדשויות ברצף, אל נלמדת גם בשל הקיום הקפריזי והאקראי שלה לאורך הזמן. הגישה החדשה להסטוריה לא תתעלם מאירועים שלכאורה נראים לא אופייניים, רק על מנת להציג שלם אחיד. היא תפנה את תשומת הלב לדברים השנויים במחלוקת כמו גם להישגים, בכוונה לחשוף את הסוגה על כל ביטוייה ההסטוריים. במלים אחרות, היא מציעה רשת יחסים ותיוג המאפשר קשרים שונים שיכולים גם להיות מנוגדים.

3.    סדירות וקטלוג: סדירותם של מאורעות השיח לא נובע ממערכת שיש לה משמעויות מוקדמות, דברים שאנו צריכים לפענחם. יש לתפוס את השיח כהתנסות (פרקטיקה) שאנו כופים על הדברים, ומהתנסות זאת נובע עקרון סדירותם של מאורעות השיח.
החשיבה החדשה בלימוד ההסטוריה דוחה את מיתוג המבנים ההיררכיים כפי שנעשה בהם שימוש באופן מסורתי. זאת מכיוון שהקטלוג לקטגוריות במחקר המסורתי נחשב לאמצעי הכרחי בתהליך המוביל להבהרה, מכיוון שמתן שם לקטגוריה יכול 'לספק' דגל שימושי שעליו אפשר 'לתלות' רעיונות. העמדה הפוסטמודרנית תתייחס לעובדה כזאת בזהירות מרבית בגלל שלקטלג פירושו להדיר כמו גם להכיל. זה גם מעלה את סוגיית יצירת קבוצות, שבמידה ונוצרו הן מכילות משמעות היררכית המצביעה על דרגות של חשיבות.

4.    תנאי מאפשר - ההקשר: את השיח הסטורי יש למקם בתנאים החיצוניים של התאפשרותו, יש לקשר אותו עם מה שמחולל את הרצף המקרי של מאורעות אלה וקבע את גבולותיו.
ההסטוריה המסורתית והחדשה, שתיהן מכירות בחשיבות ההקשר, אבל, אופן המודעות לכך שונה בכל גישה. בהסטוריה המסורתית אפשר לדמות את ההקשר לבצל בעל שכבות מרובות. ההיסטוריון מתחיל במרכז ובהדרגה עובד כלפי חוץ דרך הרחבת השכבות או הקשרים. כך, באופן שיטתי מקרה או אירוע נמצאים במוקד לימוד הממוקם בתוך הקשרים המתאימים לו. המגמות של הקשרים אלה הם בדרך כלל יותר פוליטיים וכלכליים מאשר חברתיים ופסיכולוגיים, במיוחד בהסטוריה שנכתבה לפני המחצית השניה של המאה ה-20. ההסטוריה החדשה, לעומת זאת, אינה מבוססת על מבנה של אילן יוחסין, אלא היא כמו עשב מתפשט שאין לו מרכז, ושורשיו נקשרים בעוד ועוד מקומות.

הדיון העכשווי חשוב להסטוריה של הריקוד ולאנשים התומכים ועוסקים ברעיונות אלו, לא רק בגלל שיש צורך להתעדכן בדרכי חשיבה חדשות אלא גם בגלל שהתפתחות התחום כנושא לימודי הגיע למצב קריטי. מאז קבלתו כדיסיפלינה אקדמית בארצות הברית ברבע הראשון של המאה ה-20, הדחף למסד את ההיסטוריה של המחול נטען על ידי הצורך במסמוך. הרבה הושג באופן יחסי, וההסטוריה של המחול נמצא עכשיו על סיפו של עידן חדש בהתפתחות שלו (Sparti, 1996). בנוסף, בגלל שהדיסיפלינה צעירה היא תוכל להתייחס, לאמץ ואפילו לחבק גישות רדיקליות של מחשבה באופן מיידי.

הביקורת הקיצונית ביותר על המושגים הבסיסיים של ההסטוריה המסורתית מתמקדת בשיטות המסורתיות של עיסוק במקורות. הביקורת טוענת שהפרוצדורות המצריכות בחירה, סידור וארגון מחדש של המקורות יכולים להוביל להטעיה ופירוש מוטעה, בשל הרצון המוגזם ליצור אחידות והמשכיות. יותר מזה, הרצון למסד עובדות יכול להוביל הסטוריונים לטעון לאובייקטיביות כאילו-מדעית. ההסטוריונים החדשים טוענים, לעומת זה, שהמקורות רק 'ייצוגיים' והסכנה הקיימת בשאיפה לאחידות היא הקריאה המגמתית ואולי גם יצירתית של אירוע. זה מוביל לכך שאותם אירועים יכולים להיות מפורשים בדרכים שונות ואפילו מנוגדות, והערך של כל אחת מהן הוא ביחס ישיר למטרות המיוחדות שהן משרתות. הביקורת על הכתיבה המסורתית של ההיסטוריה, באופן דומה, בוחן כיצד בתפיסת ההיסטוריה כסיפר (נרטיב) נוצרים המבנה והפירוש.

התפקיד המסורתי של ההיסטוריון הוא לכתוב היסטוריה ולפרש אותה, בו זמנית. אבל, עלינו לקחת בחשבון כי בנסיונות להקים או לבסס את מה שקרה בעבר אי אפשר להחיות כל דבר. לכן, המשימה המוטלת על ההסטוריון כרוכה בנטילת אחריות להבחנה בין החשוב לשטחי, ובין המרכזי לשולי. בחירות כאלה נעשות, בדרך כלל, מעמדה של חוקר, בין אם היא מוצהרת או לא, והמשקפת את דרישות המחקר שבו הוא עוסק.
שיטות העבודה של ההסטריונים מבוססות על מקורות, משקעים או עקבות העבר שהם לעתים מקוטעים ולא שלמים. המקורות מוערכים ונאמדים מבחינה ביקורתית, מקובצים ביחסים ומבנים הגיוניים ואז באמצעות פעולת הכתיבה, המוגדרת לעתים כהיסטוריוגרפיה (כתיבת היסטוריה), נוצר הבסיס לקשר ההיסטורי. מכיוון שהכתיבה ההסטורית עוסקת ביצירה מחדש של העבר, היא נשענת על תיאורים וסיפר מקשר, על פירוש העבר ושימוש בטכניקות ניתוח. שיוך ההיסטוריה למדעי הרוח ומדעי החברה מאשר שבאופן מהותי תחום זה, הרחוק מלהיות מדע מדויק, דורש יכולות בעריכת סינתזה, הסקת מסקנות, פירוש ולעתים שיפוט והערכה. מכאן, שההיסטוריה היא במהותה דיסיפלינה 'פתוחה' הנוחה לקבל פירושים חדשים.

ההיסטוריה, שנתפסה כחושפת את 'האמת' ולא עוד, צריכה להיות מוחלפת בשיטה של ריבוי תיאורים הנבנים בהווה. הבסיס התיאורטי שעליו מבססים ההיסטוריונים את הסיפר שלהם צריך להכיר בחשיבות הפירוש מההצהרה הראשונה של הבעיה ומהבחירה הראשונה של הארכיון והחומרים, אך גם במודעות שכל הידע הוא חלקי; ששדות כוח מארגנים ושרויים בשיח הקשור בנושא.

תיעוד מדויק וזהיר הכרחי לניתוח ריקודים כמו להסטוריה, לאנתרופולוגיה ולשחזור, אבל אין זה מספיק כשלעצמו. יש להבין את המונח 'מסמך' במובנו הרחב, המשקף את העובדה שכל מסמך נוצר למטרה מיוחדת על ידי מחברו. מעטים החוקרים בהסטוריה של המחול החושפים את האסטרטגיות השזורות בכתיבה של מסמך האמור להיות עובדתי. זה רלוונטי לא רק משום שמאגר הנתונים הוא לעתים מקוטע, אלא בגלל הגישה הסובייקטיבית של החוקר. חשיפת הבסיס שעליו מתקבלות החלטות דורש מודעות גבוהה לחומרים ובקיאות בתיאוריות ביקורתיות מודרניות כדי לשמר את הרוח המיוחדת של הפעולה.

היבטים היסטוריים של המחול
ג'נט אדסהד-לנסדייל (Adshead-Lansdale et al, 1994) מציגה מודל המאפשר בחינת ההסטוריה של סוגי המחול השונים (B) על ציר הזמן (A), המאירה את הקשרי המחול (C).

א. ריקוד על ציר הזמן (A)
ציר הזמן הוא יסוד בסיסי המגדיר את המאפיינים לשטח הלימוד, במקרה שלנו הריקוד, ומאפשר מגוון גישות לבחינת ההסטוריה.

הגישה המסורתית לבחינת ההסטוריה של הריקוד נעשית באמצעות לימוד שיטתי המכסה את כל האספקטים של ריקוד. היא יוצאת מה'פרה-היסטוריה' ומסכמת במחול של האתמול; או בוחרת בפרקי זמן מסוימים מתוך המכלול. היתרונות של צורת לימוד זאת הם בהתקדמות קבועה לאורך הזמן כך שמאפיינים רבים, כמו התפתחות סגנונות ריקוד, יכולים להיות ממוקמים בקלות מבחינה הסטורית. החסרונות של גישה זאת גדולים. כשמלמדים תקופת ריקוד כמו ה'פרה-היסטורי', בשל חוסר עדויות נלמד פרק זה כמכלול אחיד. הבעיתיות, הנובעת בשל הניסיון להכיל תקופת זמן כל כך גדולה, עלולה להוביל להכללות שטחיות. בנוסף, בלימוד שכזה יש תמיד סכנת כניעה לתפיסה שהריקוד, כמו פעילות הומנית כללית אחרת, משתבחת ככל שהזמן מתקדם.

לימוד ממוקד בתקופה מסוימת יכול לפתור חלק מהבעיות, מכיוון שפרקי הזמן שנבחרו מאפשרים מחקר מעמיק יותר. יחד עם זאת, החסרון של גישה זאת הוא בכך שהמיקוד יבוא על חשבון הבחנה במגמות ארוכות טווח, ועל חשבון הבנת הסיבות להתפתחות או שקיעה של סגנון ריקוד בתקופות רחוקות או קרובות יותר. אבל, התמקדות בלימוד ריקוד בתקופה מבודדת מאפשרת חקירת הפרטים ותשומת לב לארועים יחידים וליחסים ביניהם על פני ציר הזמן.

המודל של 'ריקוד לאורך זמן' שימושי ויעיל מכיוון שהוא מבטיח את מיקום האירועים בסדר כרונולוגי ומסגרת זמן. יחד עם זאת, המקורות הנמצאים ללמוד ריקוד אינם אחידים, אם כי הם מתרבים ככל שהמאה ה-20 מתקדמת. זה אומר שהאפשרויות ללמוד ריקוד מלפני המאה ה-20 מתעכבים לעתים בשל חוסר משמעותי של מקורות. גורם זה משתקף גם בהיות הריקוד אמנות בעלת צורה חולפת, רק לאחרונה התמסדו לימודי מחול כמקצוע אקדמי, ועל כל זה נוסף איבוד חומרי ארכיון לאורך הזמן.

כאן המקום גם לציין שהמודל היסטוריה של חקירת ההיסטוריה של המחול לאורך זמן עם החץ לעבר לעתיד, הוא לא האפשרות היחידה. בפועל, יש דוגמאות המציגות שימוש במסורת שבעל-פה ובהסטוריה שבעל-פה כדרכים ללימוד סוגי מחול ייחודיים, כמו למשל במחקר אנתרופולוגי. במקרים שכאלה ה'כאן' וה'עכשיו' מספקים את נקודת המוצא ללימוד היסטורי המנוהל 'לאחור' בזמן.

ב. סוגי הריקוד (B)
אלה סוגי המחול (ציר B) שאפשר לבחון את התפתחותם על ציר הזמן: ציבורי, חינוכי, פנאי, דתי, חברתי, רפואי, תיאטרלי,  מסורתי וכו'. המושג סוגי מחול הוא ברמה המקרו-קוסמית הנובעת מהתפקודים וההקשרים שלו. הבחנה יכולה להיות של ריקודים מסורתיים, שבדרך כלל הם כוללים ריקודים טקסיים, ריקודי חגיגה וריקודים עממים. סוג אחר הם הריקודים החברתיים, פופולריים כמו הריקודים המסורתיים, המדגישים את היחסים בין הפרט והקבוצה, וכשהם מתפקדים כצורת בידור הם עשויים לעבור שינויי אופנה מהירים. כאשר מתקרבים לרמת המיקרו אפשר לערוך חלוקת משנה של סוג ריקוד בדרכים שונות. למשל חלוקת המחול התיאטרלי לפי בסיסים גיאוגרפיים המשפיעים על הסוגה, הסגנון והמושגים המארגנים. לדוגמא:

שילוב ממדי הזמן עם סוג הריקוד יאפשר למרחב המקיף של תקופה הסטורית במחול להיחשף באופן חלקי ויאפשר שכל אחד או יותר מתת החלקים, בקומבינציות שונות, יילמד במסגרת תקופות נבחרות של זמן.

ג. הקשרים של מחול (C)
המחול מוגדר באמצעות ההקשרים שלו: שיקולים של מקום, מיקום, הקשר אמנותי או חברתי. הצורך ללמוד ריקוד בתוך הנסיבות המתאימות וביחס לרעיונות ומגמות שכיחים הכרחי אם רוצים שהריקוד יהיה מובן הן במונחים שלו והן בהקשרים הרבים שבתוכם הוא מתקיים. כמה דוגמאות להקשרים אלה: אסתטי, אמנותי, תרבותי, גיאוגרפי, פסיכולוגי, חברתי, אנתרופולוגי, פוליטי, וכו'.

בגלל שההקשרים שבהם הריקוד מתקיים הם רבגוניים, קיים מתח פוטנציאלי בין לימוד הריקוד לעומק לבין יצירת הקשר עם המסגרות של הקשרים הרחבים והמיידיים. בחינה מדוקדקת וניתוח של הריקוד החסרה את ההקשרים התוחמים הזמניים שלו עלולה להיות לקויה מכיוון שהריקוד הוא גם חלק וגם נובע מההקשרים שלו. באופן דומה, גישה של הקשרים רב-תחומיים קיצונית יכולה במקום ליידע את לימוד הריקוד, להפחית אותו. רצוי תמיד למצוא שיווי משקל בין הקצוות.

לסיכום, הסוגיות השונות העולות מהדיון בהסטוריה של המחול מציגות את הדיסיפלינה כגוף ידע חשוב בלימודי המחול כיום. בכתיבת הנרטיבים של ההסטוריה של המחול טקסטים רבים יכולים להימצא במרחב שביניהם שבו נוצרים הפירושים. כפי שטוענת אדסד (in Spart, 1996) חוסר היציבות של המקורות או הסגירות והרבגוניות של ההדים הנוצרים במרחב זה הם העושים את ההסטוריה של הריקוד למסוכנת אך בה בעת גם מרתקת.

ביבליוגרפיה

דובב, לאה. סטודיו: כתב עת לאמנות. גליון 133, מאי-יוני 2002, עמ' 10-27.
פוקו, מישל. סוד השיח. תרגום: ברוך, נעם, תל-אביב: הוצאת בבל, 2005.
צלקה, דן. ספר האלף-בית, ת"א: חרגול, 2003.
קונדרה, מילן. המסך. תל אביב: זמורה-ביתן, 2006.