Dance Voices - קולות המחול

גוף העבודה של הכוריאוגרף האמריקאי אלווין ניקולאס (Alwin Nikolais) מציג מערכת יחסים המשלבת תנועה ואמנות ויזואלית. יצירתו אינה שילוב של שתי האמנויות אלא מיזוגן והתכתן לצורה אמנותית אחת שאפשר להתייחס אליו כתנועה ציורית ו/או כציור תנועתי. במלים אחרות, בעבודות של ניקולאס הרקדנים המתנועעים יוצרים אמנות ויזואלית באמצעות התנועה והתצורות של גופם, והאמנות הויזואלית יוצרת ריקוד.

אלווין ניקולאס (1912-1993), הכוריאוגרף, המעצב והמלחין של יצירותיו, נחשב ל'קוסם' תיאטרלי, לכוריאוגרף  העוסק בפיסול תנועתי, או מציג את האספקטים הפיסוליים של הגוף. גישתו לריקוד עוצבה בחלקה על ידי ההתנסויות המוקדמות שלו כמלווה מוסיקלי, מעצב בובות וטכנאי במה (מנור, 1997). למרות שלמד ריקוד בבניגטון (Pennington) ועבד במשך זמן מה כאסיסטנט של הכוריאוגרפית והמורה הניה הולם (Holm), הוא מרד כנגד מה שחשב כהתעסקות של המחול המודרני עם 'האני'. השקפת עולמו הריקודית שלו עסקה במרחב הקוסמי.

פעולה הדדית בין אמנויות אינה דבר חדש, או סוגה שלא היתה ידועה קודם. עקבותיה נמצאים ביחס לכל האמנויות. לחלק ממערכות היחסים הללו יש הסטוריה ארוכה – כמו ריקוד וציור. עקבות השילוב של אמנות המחול עם האמנות החזותית, מגיעים עד לחברות תרבותיות עתיקות שהתקיימו בין 8,000 לבין 5,000 לפנה"ס. הארכיאולוג יוסף גרפינקל (2001) משתמש ביותר מ- 400 דוגמאות של סצינות מצוירות על חרס או מפוסלות באבן שנמצאו באתרים בבלקן ובמזרח התיכון, כמאגר הנתונים במחקרו. הוא משתמש בעדויות המצוירות של הריקוד כדי לבחון את החשיבות המיוחדת של אמנות זאת כאמצעי של ביטוי אישי והשתתפות פעילה בטקסים, אך גם כשיטה לתאר יצירת סולידריות חברתית. דוגמא להסטוריה קצרה של מערכת יחסים היא בין הריקוד והמצלמה באמנות הוידאו. שיתוף הפעולה בין ריקוד ווידאו הוא דוגמא של תחום מחקר צעיר יחסית אבל מסקרן ומתפתח. הוידאו-דאנס הוא סוגה אמנותית חדשה יחסית, שזכתה לפריחה באמצע שנות ה-80, המתייחסת לריקוד שנוצר באופן עצמאי, או שנוצר באופן מיוחד עבור מסך הטלוויזיה.

ניתוח הסטורי של ריקוד היא שיטה אקדמית המספקת קשרים בין עבר והווה, ואפשרות לבחון את האז והעכשיו דרך לימוד העבר. ניתוח הסטורי יכול להדגים כיצד דרך לימוד העבר אפשר לדמיין את ה"אז", ללמוד את ה"עכשיו", ולבחון כיצד עקבות העבר נוכחים ביצירות ההווה. ניתוח הסטורי יכול לעסוק במהות הכרונולוגית של התחום, אך גם לאפשר בחינה של התפתחויות לא מתואמות לאורך ציר הזמן. התרומה העיקרית של שיטת מחקר זאת לתחום המחול היא בחשיפת פעילות אנושית מורכבת המשרתת מטרות שונות, ובפיתוח צורות סדר רבגוניות המתרבות במהירות, משגשגות ושוקעות, או משתנות על ציר הזמן.

בימים אלה מתמרקת בייג'ין לקראת חגיגות ה-60 של הרפובליקה העממית ב-1 לאוקטובר. מאז שהוכרזה הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949 ועד היום עברה המדינה שינויים מפליגים, שהשפעתם גדולה על התרבות והאמנות הסינית בכלל ועל המחול בפרט. העיר כיום אינה דומה לבייג'ין שלפני המשחקים האולימפיים (2008) - אז היתה עיר אפורה ודהויה, עם זיהום אוויר נוראי וללא תשתיות מודרניות. כיום, מצוחצחת, ירוקה, נקייה ומסבירת פנים חוגגת בייג'ין את השתלטות הקומוניסטים לפני 60 שנה על המדינה שפשטה את הרגל. אבל, לצד החגיגות אפשר גם לראות הרבה מאוד שוטרים וחיילים חשדנים לראות בכל קרן רחוב ולפני כל בית מלון גדול.

מדיום הריקוד היה מעורב עם אמנויות הקולנוע והטלוויזיה מאז שפרצו כצורות אמנות חדשות, הראשון בתחילת המאה ה-20 והשני בראשית שנות ה-30. מערכת היחסים היא הדדית: דימויים מהמסך חודרים למופעי הריקוד, והריקוד מיתרגם או מעוצב למסך. ההקרנה המסחרית הראשונה בארה"ב היתה בשנת 1896 ובה שתי נשים צעירות מבצעות את ריקוד המטריה. יוצר הסרטים לואיס לומייר (Lumière) צילם צורות ריקוד שונות, ובהדרגה החלה האטרקטיביות של הסרט להתרחב ולהתייחס גם לרקדנים (Dodds, 2004). המדיום החדש של הקולנוע היה הזדמנות לתעד ריקוד בן בהקשר תיאטרלי והן במסגרות חברתיות. בשנת 1919 יצרה לואי פולר (Fuller) סרט שהתמקד במניפולציה של אור ותנועה, ואנה פבלובה צילמה את הריקוד המפורסם שלה הברבור הגווע בשנת 1924.