במרכז העשייה האמנותית היום, עומד שילוב בין צורות אמנות ובין דיסציפלינות שונות - אמנות גבוהה עם תרבות פופולרית, אמנות וה
חיים עצמם - לכדי שלמות חדשה. מגוון השילובים של שיטות שונות הוא גם מסממני התרבות הפוסטמודרנית (Hutcheon, 1995). להמחשת העני
ין, מהכיוון המחולי, בחרתי להתמקד בשלוש בכורות: הפרפר הכתום מאת רמי באר בביצוע להקת המחול הקיבוצית; קרוב של רנה שינפלד וכוח האיזון, לכוריאוגרפיה של אדם בנג'מין (Benjamin) בביצוע להקת ורטיגו. שלושתן הועלו לראשונה בפסטיבל המחול בכרמיאל 2002.
אנה הלפרין (Halprin) נולדה לפני תשעים שנה בארה"ב, בה חוותה
כבר בילדותה ובנעוריה אפליה בגין יהדותה. אפליה זו עוררה את חושיה ואת רגישותה
החברתית לחיפוש ולעיסוק בקשר בין תרבות לחיי היום יום. את ילדותה ונעוריה בילתה
במסגרת חינוכית ניסויית שייסד המחנך והפילוסוף
ג'והן דיואי (John
Dewey). שיטת
חינוך זו, שכונתה על ידי דיואי: שיטת החינוך האינדיווידואלית, שמה את הדגש
על טיפוח היצירתיות האישית, גילוי וחשיפת יכולותיו וכשרונותיו של התלמיד וערעור
מוסכמת ההישגיות. חלק מהותי בתפישה החינוכית של דיואי עסקה בטיפוח עירנותו החברתית
והסביבתית של התלמיד, ובפיתוח המודעות האישית.
כשצפיתי בימים אלה בסרט החדש הרקדן האחרון של מאו, נזכרתי בשן יונג-פו (Chen Yong-fu) חברי ללימודי המחול באקדמיה לאמנויות הבמה
בהונג קונג. כמו "הרקדן של מאו" גם יונג-פו הוא רקדן ומורה לבלט מבייג'ין, שזכה
במילגת השתלמות. אבל זה היה בתקופה אחרת - שנת 1992; במקום אחר - הונג קונג שהיתה עדיין
מושבה הבריטית; ובסוגת מחול שלא היתה נפוצה עדיין בסין - מחול מודרני. גם אז, כמו בתקופת
מאו, היציאה מסין ללימודים בארץ אחרת לא היתה דבר של מה בכך, ורק מתי מעט זכו לכך.
התוצאות ההרסניות של שלטון הרייך השלישי של
היטלר נתנו את אותותיהם גם
על המחול בגרמני בין השנים 1933-1945. התחלות חדשות החלו בראשית שנות ה-60 עם עבודתו
ויצירתו של קורס יוס (Jooss, 1901-1979) בבית הספר של פולקוואנג באסן (Essen Folkwang
School). תלמידתו הבולטת של
יוס היתה פינה באוש (Bausch, 27.7.1940-30.6.2009), רקדנית וכוריאוגרפית שנולדה בסולינגן (Solingen) בגרמניה. את לימודי הריקוד בבית הספר
של יוס החלה באוש בשנת 1955, ושם גם התנסתה בעבודות קומפוזיציה קטנות. בשנת 1959
סיימה את לימודיה כרקדנית, ונסעה ללמוד בג'וליארד בניו יורק במסגרת של חילופי
סטודנטים. בגו'ליארד (1960) המורים שלה היו אנטוני טיודור (Tudor), חוזה לימון (Limon), אלפרדו קורבינו (Corvino), מרגרט קרסק (Craske), לואיס הורסט (Horst) ולה מרי (La Meri). בהמשך היא רקדה בלהקת המחול של פול
סנסארדו ודוניה פוייר (Paul Sansardo & Donya Feuer), ובשנת 1961 היא רקדה במשך תקופה קצרה בלהקת New
American Ballet שניהלו
טיודור ופול טיילור (Taylor).
גוף העבודה של הכוריאוגרף האמריקאי אלווין ניקולאס (Alwin Nikolais) מציג מערכת יחסים המשלבת תנועה ואמנות ויזואלית. יצירתו אינה שילוב של שתי האמנויות אלא מיזוגן והתכתן לצורה אמנותית אחת שאפשר להתייחס אליו כתנועה ציורית ו/או כציור תנועתי. במלים אחרות, בעבודות של ניקולאס הרקדנים המתנועעים יוצרים אמנות ויזואלית באמצעות התנועה והתצורות של גופם, והאמנות הויזואלית יוצרת ריקוד.
אלווין ניקולאס (1912-1993), הכוריאוגרף, המעצב והמלחין של יצירותיו, נחשב ל'קוסם' תיאטרלי, לכוריאוגרף העוסק בפיסול תנועתי, או מציג את האספקטים הפיסוליים של הגוף. גישתו לריקוד עוצבה בחלקה על ידי ההתנסויות המוקדמות שלו כמלווה מוסיקלי, מעצב בובות וטכנאי במה (מנור, 1997). למרות שלמד ריקוד בבניגטון (Pennington) ועבד במשך זמן מה כאסיסטנט של הכוריאוגרפית והמורה הניה הולם (Holm), הוא מרד כנגד מה שחשב כהתעסקות של המחול המודרני עם 'האני'. השקפת עולמו הריקודית שלו עסקה במרחב הקוסמי.
פעולה הדדית בין אמנויות אינה דבר חדש, או סוגה שלא היתה ידועה קודם. עקבותיה נמצאים ביחס לכל האמנויות. לחלק ממערכות היחסים הללו יש הסטוריה ארוכה – כמו ריקוד וציור. עקבות השילוב של אמנות המחול עם האמנות החזותית, מגיעים עד לחברות תרבותיות עתיקות שהתקיימו בין 8,000 לבין 5,000 לפנה"ס. הארכיאולוג יוסף גרפינקל (2001) משתמש ביותר מ- 400 דוגמאות של סצינות מצוירות על חרס או מפוסלות באבן שנמצאו באתרים בבלקן ובמזרח התיכון, כמאגר הנתונים במחקרו. הוא משתמש בעדויות המצוירות של הריקוד כדי לבחון את החשיבות המיוחדת של אמנות זאת כאמצעי של ביטוי אישי והשתתפות פעילה בטקסים, אך גם כשיטה לתאר יצירת סולידריות חברתית. דוגמא להסטוריה קצרה של מערכת יחסים היא בין הריקוד והמצלמה באמנות הוידאו. שיתוף הפעולה בין ריקוד ווידאו הוא דוגמא של תחום מחקר צעיר יחסית אבל מסקרן ומתפתח. הוידאו-דאנס הוא סוגה אמנותית חדשה יחסית, שזכתה לפריחה באמצע שנות ה-80, המתייחסת לריקוד שנוצר באופן עצמאי, או שנוצר באופן מיוחד עבור מסך הטלוויזיה.